לַיילָה פתחה את דלת חדר העבודה. החדר היה חשוך; הייתה שעת צהריים, אך איש עוד לא פתח את התריסים. היא ניגשה לחלון כדי להכניס אור ואוויר אל החדר המעופש. נראה שאין שם אף אחד, אך ליילה בכל זאת בדקה מתחת לשולחן ובארון הגדול, רק ליתר ביטחון. סוקרטס כנראה מתחבא במקום אחר. על השולחן היו כמה קליפות תפוז, קצת שאריות גבינה, וכוס ובה משקע עבש של נוזל כלשהו. ליילה השליכה את שאריות האוכל לפח והרימה את הכוס. אבל במחשבה שנייה - שישטוף את הכלים שלו בעצמו.
איפה הוא? היא כבר בדקה בחדר השינה, וכשבחוץ משתוללת סופה עזה שכזאת, לא סביר שתמצא אותו בפרדס. סוקרטס היה אמור להיות היושב-ראש בישיבה של הוועד המנהל, אבל רק לעתים נדירות מצאו אותו במקום שהיה אמור להימצא. בייחוד אם להימצא במקום הנכון פירושו לקחת חלק בדיון שעניינו רשימת "פעולות לביצוע". ליילה נשלחה לחפש את סוקרטס רק לשם הנימוס - חברי הוועד העדיפו שלא תמצא אותו. השאלות העיקשות שלו היו מוציאות אותם מדעתם. בשבוע שעבר, בעודם דנים בשאלה אם הענקת רישיון למסעדה חדשה לאפיקורוס היא רעיון טוב או לא, סוקרטס גרם לעיכוב של ארבעים וחמש דקות כשטרח להוכיח שאיש מחברי הוועד אינו מבין את משמעות המושג "טוב" לאשורה. ואיך יוכלו להחליט אם הרעיון טוב או לא, אם אין ביכולתם אף להגדיר מה זה רעיון "טוב"?
למרות השלומיאליות שלו בכל הנוגע לביורוקרטיה, סוקרטס היה נשיא עולם הרעיונות, והחזיק במשׂרה תקופת שיא של 2,109 שנים. אל עולם הרעיונות הגיע כמה מאות שנים לפני כן, ולא מעט זמן עבר עד שהצליח להעפיל אל הפסגה, אף כי באותם הימים הייתה התחרות אכזרית פחות. ברגע שנטל את המושכות לידיו, לא הרפה מהן. את המינוי קיבל עד ליום שיבחר לפרוש מרצונו - בעיקר כדי להימנע מן הטורח שבקיום בחירוֹת. גילו של סוקרטס לא הפריע לו לנהל מערכות בחירות נמרצות, מה שבסופו של דבר ייגע את סובביו הרבה יותר מאשר אותו. תומס הוֹבְּס, מנהל מסע הבחירות שלו, היה חסר עכבות: כל מסר פוליטי, הוא אמר, צריך להיות ממוקד, גס, חסר רחמים וקצר. במשך תקופת הבחירות היו חברוּיוֹת נהרסות בזו אחר זו בשל ויכוחים מרים על המודל האידיאלי של דמוקרטיה, על דמותה של האמנה החברתית וכיוצא באלה.
לַיילָה פְרוֹסט הייתה צעירה מסוקרטס בשנים רבות. כשהגיעה אל עולם הרעיונות הייתה בשנות העשרים הראשונות לחייה. את עבודת הדוקטור שלה בפילוסופיה לא סיימה, או שכך הניחו הוריה שבורי הלב. ליילה הייתה מזכירתו של סוקרטס. משׂרה של עוזרת אישית לנשיא הייתה מסלול קידום מצוין לנפש שאפתנית שזה עתה נחתה בעולם הרעיונות. היא הצטיינה בעבודתה, אם כי לא כפי שיכלה להצטיין אילו הניחה שמישהו באמת ישים לב. היא הייתה נאה - רזה, שׂערה הכהה בוהק, עיניה הגדולות חומות, ואַפּה רק מעט קטן מדי. מה שחשוב מזה, בכל הנוגע למשׂרתה הנוכחית - היה לה ראש פילוסופי חד כתער. עכשיו כססה את העור סביב אחת מציפורניה המטופחות, ותהתה אם עליה לנזוף בסוקרטס על היעדרותו מהישיבה.
עולם הרעיונות היה מלא בפילוסופים מכל הסוגים, ואיש מהם לא ראה סיבה להפסיק להתדיין ולהתווכח רק מפני שהם מתים. הרי ברור כשמש שכל מי שיש לו עניין בפילוסופיה לא יחמיץ את ההזדמנות לגלות את האמת מאחורי המסתורין הגדול - מה קורה אחרי המוות. סוף-סוף! למרבה התסכול, התברר כי עולם הרעיונות, אף שהיה בגדר הפתעה משמחת למי שהיו משוכנעים שאחרי המוות אין ולא כלום (או למי שבסתר לבם רעדו מאימת הגיהינום), לא סיפק את התשובה במלואה. התחוור שיש גם מוות (ואולי חיים) אחרי עולם הרעיונות. היה ברור בוודאות שזה אינו הסוף, ובוודאות מלאה לא פחות היה ברור שאיש עוד לא דיווח על המתרחש מן העֵבר האחר. לפעמים הוגים פשוט נעלמו, ואז הניחו כולם שהם "עברו לצד האחר".
קרה גם שנמאס למישהו מעולם הרעיונות, ואז היה נוקט מעשה לא סביר של התאבדות-לאחר-המוות, ובלבד שייפטר כבר מהמקום הזה. החיים כאן היו תמיד נוחים - מזג אוויר נפלא, חֶברה מעולה - אבל היו שהרגישו עם הזמן שהשהות כאן, תהיה מה שתהיה, היא לא ממש חיים, ומוטב להם לנסות לשם שינוי מוות ראוי לשמו.
ליילה ניחשה לפתע היכן תוכל למצוא את סוקרטס, ועלתה בגרם מדרגות העץ הגדול. כשהגיעה אל הספרייה, הגיע קולו לאוזניה. הנה הוא.
