'ים הדממה פולט סודות', כך שר חיים נחמן ביאליק, וים-השירים של חוה נתן סוחף את הקוראים לגלים של סודות, לאדוות של רמזים. לפנינו שירה שחושפת תמונות פלאיות מן הרבדים התת-קרקעיים של העולם, שירה שכל כולה גילוי והֶסתר, רָצוא ושׁוֹב.
דוגמה מובהקת היא השיר 'קשת מתמוגגת': הרוח והחומר פורטים זה על זה, הניגון והכֵּלים מתחברים זה לזה - ומכל ההרמוניה הזו נובעת יצירה, קסם של מעשה בריאה.
הקשת היא רק כלי להעיר את נשמת הצ'לו, אבל המגע ביניהם יוצר עולם חדש. הקשת משקפת את מבע הלחן שמעניק את העומק של המשמעות, שקורא את המילים.
'הקשת מתמוגגת על מיתרי צ'לו בזרימה, סגול עמוק שני'. עמוד 17.
יש כאן זיווג בין הקשת לצ'לו, ושמות התואר סוחפים אותנו לחיבור מיוחד: יש זרימה, יש עומק, יש חוט שני. חיבור שאין דומה לו. מן החיבור בין הכלים, נוצרה נביעה מיוחדת, ומכאן יש חיבור מיוחד, זרימה מנפש היוצרת, היצירה:
'בנבכי אותות, בניין נפש. מתחברים רמזים'.
לצ'לו מקום מרכזי בשיריה של חוה נתן, ויש בו דרך לשוחח, נתיב לשיחה, לעולם האנושי.
כך למשל בשיר "פתיחה בפריטה". השיר פותח במילים:
פתיחה בפריטה, מיתר אט נדם.
קשת מושכת בצ'לו, שיחה, סיפור בשניים,
שאלות אין סוף, מענה עדיין אין" - עמוד 76.
לקשת בשיריה של חוה נתן יש כוח קוסמי, היא נמתחת מקצה אחד של העולם לקצהו השני:
כך בשיר "קשת": "קשת גוֹני גוונים מַרקיעה מעלה"
ובסוף אותו שיר:
"קול דממה דקה...
מקצה העולם ועד קצהו" - עמוד 91.
ואני שב לתהודה ולצלילים של הקשת והצ'לו בשיר "קשת מתמוגגת" - השיר שבו פתחתי את הדברים: עומק הזיווג בין הקשת לצ'לו מוביל למעמקים של זרימה משותפת, וכאן הכול מתורגם לאותות, לרמזים. יש שילוב בצליל ובנפש, הלחן והמלים הם כלים שלובים. הכול הופך לעולם של סוד. הרמזים המוצפנים מוארים.
'מתחבּרים רמזים.
גדלים, מתפרשִׁים, מתבהרים בהֶארה'.
כאשר כל הסודות והרמזים מוארים, מגיע השפע הגדול:
'הופכים למפָּל,
שופעים הם, מים חיים'.
עד כאן חלקו הראשון של השיר שתיאר מטמורפוזה קסומה: מגע הניגון יצר אותות חדשים, רמזים מוצפנים - והכל הואר עד לַֹמפּץ גדול, עד לנביעה הגדולה של המים החיים.
שיר זה כרבים משיריה מנסֶה לחפש את הדינאמיקה של הנפש, של פנימיות האדם:
שירים אלה מפנים אותנו למשמעות הכּמוסה במושג "רָצוֹא וָשׁוֹב":
בספר יחזקאל מופיע הפסוק "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק" - יחזקאל א, 14.
בתורת הסוד מצאו, שיש כאן רמז לתנועה הפנימית בנפש האדם, דחיפה לתנועה מצד אחד, ורצון לשיבה ולמנוחה מצד שני. ראינו את שפע המים, את התנועה הרבה - וכאן לוקחת אותנו חוה נתן להמשך הריצה שהיא גם רצון, הכל כאחד.
הבית השני מתאר את הזיווג הבא, שיש בו מפגש טעון, כמו המפגש שיש בתפילה בין כנסת ישראל לבורא עולם, הכל בא לידי ביטוי במישור הקוסמי, ברובד של הסודות. הנה המים באים להפרות את האדמה.
'אדמה צמֵאה, סופגת בּרָכוֹת'.
ובהמשך:
'בעומק שורשיהן,
אֲרוגים מתרַקמים באֲדמה,
עוֹרגים כּמֵהים למים.
נושמים בתדָרים. חיים.
אט בדממה, בנשִׁימה יתֵרה.
נפתָּחים עלי כותֶרת'.
הרי לנו נגינה שהובילה לנביעה גדולה - ואנו זוכים לערגה מואצת, בתדרים נסתרים, לתהליך שכל כולו נעשה כמו הופעה אלוהית: בדממה. ויש צמיחה שבאה בעקבות הערגה. רוח משפיעה על רוח, ערגה מובילה לתהליך פנימי.
השורשים במעמקי האדמה כמו מהדהדים לאותם מעמקים של התחברות וזיווג רוחני, שהחלו להתגלות כבר בבית הראשון: "סגול, עמוק, שני".
מה גרם לצמיחה הגדולה, כיצד אנו נסחפים אל היצירה המיוחדת שמניבה פריון? כותבת חוה נתן: "בדממה, בנשימה יתֵרה". אותה 'נשמה יתֵרה' של יום השבת, של פסגת הבריאה, הופכת כאן לנשימה יתֵרה. זה אקורד השינוי הגדול, יש משָׁב חדש, משָׁב של נשימה יתרה, והינה קורה משהו:
"נפתחים עלי כותרת.... נימי שורשים מזדעזעים למגע".
ואנו בפתחו של השלב הבא:
'ארץ זוכרת.
דורות, פריחות, לבלובים'.
הינה אנו בפסגת סולם הבריאה והיצירה.
ניגון שפרץ מעיינות של מים, ערגה למים שעולה לגבהים, לתדרים אחרים.
כל התהליכים בשיר אינם רק פיזיים, הם קודם כל בעומק הרוח, בעומק הבריאה. בבית השני נחשפנו לכך, שהשורשים העורגים למים נושמים בתדרים. ואותו פרץ של 'נשימה יתרה' הוביל לתמורה בעולם, לפריחה, לצמיחה.
הבית השלישי מתאר את הארץ הזוכרת, הארץ ששאבה את כל התמורות. האנשת הבריאה מגלה סודות כמוסים. כאן נפרשת היסטוריה רוחנית:
'דורות, פריחות, לבלובים'.
הדי אן איי של העולם נחשף בכל פנימיותו, הזיכרון, המחזוריות, הקשר בין הדורות:
'אבות, בנים,
חילופי עונות,
מסורת, זיכרון דורות'.
המחזוריות היא פסגת הצמיחה, כי בה טמון מעגל הקיום. זו הדרך להמשיך את מחול היצירה שאין דומה לו, מחזוריות משמעה חיים חדשים.
'ומה פלא שהשיר מסתיים במלים:
כָּל בָּא מֶעפר, אֵליו יָשׁוּב'.
המחזוריות והרוח ביסוד הכל, והשירה היא כלי ביטוי נאצל: שירה שמבטאת מציאות ומעצבת אותה מחדש.
