רק באיחור מדמם, שלגמרי לא אופייני לו, ראה דני את התמונה במלוא היקפה.
הפנייה של רותי אליו, על-מנת שיסייע לה בהשגת קוק פרסי הייתה מתוכננת - ואכזרית.
בניתוח לאחור של העובדות דני הבין, אף זאת קצת באיחור, שהחבר המקועקע של רותי לא הגיע אליה במקרה. הוא נשלח כדי להתחבב על בתו של השופט רבינוביץ - וכדי ליצור תלות של רותי בסמים שהוא סיפק לה.
העובדה שרותי גם אהבה את יכולותיו הפיזיות של חברה המקועקע, מי ששימש, מעת לעת, רקדן-עירום באירועים פרטיים, הפכה למעין-בונוס עבור אלה שיצרו את הקשר הזה.
יעלה שמעה עליו מפי חברה.
מפיה, היא גם למדה שמידותיו הגופניות, ויכולותיו המוכחות, גורמות לנשים במסיבות פרטיות להזיל הרבה ריר.
הגברים, מטבע הדברים, התלהבו קצת פחות. הם לא אהבו לראות את נשותיהם מתבוננות בערגה ברקדן הבנוי לתלפיות שפיזז לעיניהן.
חלק מהן חשבו על-כך, ללא ספק, שבבית ממתין להן מודל קצת שונה.
אף ליצירת הקשר בין רותי לבין דני הייתה תכלית. היא נועדה לאפשר לרותי לפנות אליו, ללא חשש, ולבקש ממנו שישיג עבורה קוק פרסי. את זה היא באמת עשתה - ודני גרם למה שהוגי-הרעיון ציפו שהוא יעשה.
הוא קישר בין רותי לבין סוחר-סמים. לא ישירות - אבל זה היה מספיק קרוב כדי שמישהו יוכל להבחין בטביעות-אצבעותיו.
כשדני ישב בחדרו, לאחר שתנחום עזב אותו, עגום וכואב את אי-זהירותו, כל שהוא יכול היה לעשות בשלב הזה, זה להיזכר בחברה-כביכול של אלי מזוז, סוחר-הסמים, מי שבאמצעותו נרכש הקוק הפרסי עבור רותי.
אבל הזיכרון המתוק הזה לא יכול היה להרגיע אותו כשם שגם זיכרונות אחרים לא היה להם כל ערך מנחם בשלב הזה.
כל מה שהוא יכול היה לעשות, זה לדמות את עצמו למי ששוכב על ערש-דווי ומעלה בעיני רוחו 'כיבושים' ישנים שלו.
עתה הכל התחבר לו. קטעי-השיחות המזדמנות. המבטים המצפים-כביכול להזמנה לקשר עמוק יותר. האמירות הסתומות בדבר משיכה, לכאורה, לבעלי ניסיון.
רותי חדלה בבת-אחת להיות, בעיניו, נערה תל אביבית רודפת בילויים שמבקשת ללכת על-הסף כדי להרגיז את אביה, השופט רבינוביץ; באחת, היא הפכה למשהו שדומה יותר לטיל מכוון-מטרה.
הוא רק קיווה שהמטרה איננה הוא-עצמו, אלא אביה, אם כי באותו היום, לאחר שתנחום ביקר במשרדו, דני כבר לא היה בטוח במאומה.
התמונה שתנחום השאיר על שולחנו ריצדה כל העת לנגד עיניו. לא היה שום דבר תמים, או אקראי, בכל הסצנריו שתנחום הציג בפניו.
מרציאנו רצה להשיג באמצעותו השפעה על תוצאות משפטו; לא בגלל שהוא היה אשם במשהו, אלא דווקא בגלל שמישהו 'בישל' לו מלכודת.
רותי, בדרכה לארה"ב, הפכה למעין מכשיר בידי מי שביקשו להשיג באמצעותה את תשומת-ליבו של השופט רבינוביץ.
והוא-עצמו, לאחר שהוא השיג עבורה את הקוק הפרסי שאותו היא נושאת בגופה, או בדרך אחרת, הפך למעין מפעיל-על של 'המכשיר' האנושי הנמצא בדרכו, אולי, לזרועותיהם המושטות של סוכנים פדראליים.
בד בבד, דני לא יכול היה לפסול את האפשרות שיש גורמים נוספים שאולי בוחשים בכל הסיטואציה הזאת. היו לו כמה אינדיקציות בעניין זה.
הביקורים של אנשי שררה בכירים בדירת-המסתור בוודאי לא נעלמו מעיניהם של מי שמופקדים על תחומים אלה.
הם בוודאי משכו את תשומת-ליבם - ומכאן ואילך מי שמשך בחוטים כרך, ללא ספק, חלק מהם סביב לצווארו של דני.
דני, בעודו יושב ותוהה, בינו לבינו, כיצד אפשר להיחלץ מן המלכודת שסוגרת עליו, ניסה להיזכר באותה שיחה אומללה שהובילה אותו לאן שהיא הובילה אותו.
- "כמה את צריכה..."
- "חמש-עשרה גרם..."
- "זה הרבה מאוד. על-פי החוק, כמות העולה על 0.3 גרם נחשבת לכמות 'מסחרית' - שלא לצריכה עצמית. חשבת על זה...?"
- "כן. רק תבקש ממישהו למכור לי. אני כבר אסתדר..."
- "אבל אם יתפסו אותך..."
- "אתה לא בתמונה..."
- "ואם ילחצו עלייך, או יקראו לאבא שלך... את בטוחה...?"
- "לגמרי..."
- "את בטוחה...? זה לא פשוט להיות במעצר..."
- "לגמרי..."
- "מה קרה, למה עברת לקוק פרסי...?"
- "די כבר. מספיק עם השאלות האלה..."
דני לא אהב אז את התשובות האלה של רותי - וכשהוא נזכר בתוכנה של השיחה הוא פשוט לא הבין איך הוא יכול היה להיות כל-כך טיפש.
ניתוח קל של התשובות היה מלמד אותו שמישהו הכין אותן מראש. אותו 'מישהו' בוודאי שיער מה דני ישאל.
הרי לא היה שום דבר שיכול היה להרגיע אותו בתשובות של רותי, אז למה הוא לא אמר לה שתחפש דרך אחרת להשיג את מבוקשה?
כמי שגדל ברחובות של שכונה ששם החשדנות מוטבעת אצל כל צעיר כמעט למן היום הראשון שבו הוא יוצא לרחוב, דני ידע לפתח את התכונה הזאת אצלו כמעט עד למקסימום האפשרי. שום דבר לא נראה לו מובן מאליו.
לכן, גם אז, בזמן אמת, דני לא מיהר להיענות לבקשה של רותי. מה גם, שהשיחה התקיימה לטלפון הסלולרי שלו.
תוכנה לא הניח את דעתו.
הוא לא אהב את מה שהוא שמע מרותי - ובכל זאת הוא עשה את מה שהוא עשה.
