פגישה בנמל התעופה "שארל דה–גול"
המשימה שהתבקשתי לבצע הייתה שונה מאלו שקדמו לה ומכל אלו שבאו אחריה. זה התחיל בעובדה שיצאתי את הארץ בגפי, דבר שלא קרה בעבר. אם לא די בכך, לאורך רוב הדרך הייתי לבד.
לבד? לא בדיוק.
את ערב יום ראשון, של 4 באוגוסט 1974 ביליתי להנאתי באחד מבתי הקפה ברובע המארה בפריס, בירתה של צרפת. זה אחד הרבעים החביבים עליי. ביום ראשון רוב העסקים בפריס סגורים, ואילו כאן רובם פתוחים. לקראת חצות עשיתי את דרכי בחזרה למלון. כמה דקות לאחר שנכנסתי לחדרי, צלצל הטלפון. קולו העמוק והנמוך של מייק הודיע לי: "הוזמנה עבורך טיסה למחר מפריס לאתונה בחברת 'אולימפיק'. טיסה מספר 6619. המראה משדה התעופה שארל דה–גול בשמונה וחמישה בערב, נחיתה באתונה בחצות ורבע. פרטים מדויקים תקבל באתונה." לקוני וקצר ואופייני מאוד למייק.
החלטתי לארוז למחרת בבוקר ולהקדיש את הזמן שנותר לי לסיור אחרון ברובע בו שוכן המלון בפריס, העיר האהובה עליי.
בנסיעות מעין אלו אני נושא עימי מזוודה קטנה דמוית תיק צד, המכילה את כל הציוד ההכרחי, עימה אני עולה למטוס ומאחסן אותה בתא המיועד לכבודת היד. כשעתיים לפני מועד ההמראה הגעתי לשדה התעופה. בתוך זמן קצר עברתי את ביקורת הדרכונים ונכנסתי לאולם הממתינים לעלייה למטוס.
נותר עוד זמן רב עד לעלייה למטוס, לכן קניתי קפה בכוס חד-פעמית והתיישבתי באולם, בוחן בקפידה את העוברים והשבים. הבחנתי בלוח הטיסות המואר בהודעה שהטיסה תאחר בשעה. איחורים מכעיסים מעצם טבעם, על אחת כמה כשמדובר באיחורי טיסה. למרות זאת לגמתי את הקפה בנחת ושמרתי על קור רוח.
מולי ישבה בחורה דקת גזרה, לבושה בג'ינס הדוקים, טי-שירט לבנה ונעלי "אדידס". שערה השחור הִתלתל עד כתפיה. פניה לא אופרו, ואם כן, הן אופרו כך שלא ניתן להבחין באיפור. שפתיה לא היו מרוחות בצבע. עיניה בצבע חום בוהק, ומבטה חודר, מבט שלא ניתן להתעלם ממנו. עם זאת היא לא הייתה אישה שגבר יפנה את ראשו כדי לתת בה מבט נוסף. גופה הדיף ריח בושם עדין, נעים ורך שאך בקושי ניתן היה לחוש בו.
היא ישבה מולי נסערת, נעה מצד לצד, מוללה פיסת נייר בידה והחלה לרטון, מסיבה את ראשה מצד לצד, מחפשת שותף לכעס. לבסוף השליכה בחמת זעם את פיסת הנייר לפח האשפה שניצב לצידה.
המחזה מצא חן בעיניי. בחנתי אותה בציפייה להתפתחות נסערת יותר, אבל זה לא קרה. שאלתי אותה אם אפשר לעזור. היא השיבה, "אני אמורה לטוס לאתונה, וכרגע הודיעו שהטיסה מתעכבת. וזה מרגיז אותי מאוד".
חייכתי בהזדהות, "גם אני אמור לעלות על הטיסה הזאת, זה באמת מרגיז מאוד, אבל זה לא בשליטתנו. אנחנו נאלצים לקבל מצבים כאלה בהכנעה. כשזה קורה לי, אני מציב לעצמי שתי אפשרויות: האחת גרועה מהמצב הנוכחי. מה את מעדיפה: איחור של שעה או תקלה במהלך הטיסה?"
היא חייכה והשיבה, "האפשרות הזאת מוצאת חן בעיניי, אבל זה לא משנה את העובדה שזה מרגיז אותי מאוד." היא פרצה בצחוק מתגלגל.
יש לי חולשה לצחוקן של נשים. צחוק מתגלגל, ככל שהוא מתגלגל יותר, קוסם לי יותר וגורם לי התרגשות.
חשתי צורך עז לומר דבר־מה, לגרום לה לצחוק שוב, אבל לא מצאתי, לכן שתקתי לרגע, ושוב פניתי אליה. ציינתי שאני טס בגפי, וביקשתי את רשותה להזמין לה קפה ומאפה. היא חייכה ונענתה להזמנתי.
יצאתי למזנון הקרוב והזמנתי קפה וקרואסון, שלמרבה הפלא היה טרי. הנחתי אותם על מגש חד–פעמי לצד קוביית שוקולד וחזרתי. הגשתי לה את המגש בחיוך, הודיתי לה על שניאותה לקבל את הצעתי והתיישבתי מולה.
שמתי לב שהיא בוחנת אותי בקפידה, בדיוק כפי שאני בוחן אותה. לאחר שלגמה את מחצית הקפה ואכלה את הקרואסון, נרגעה.
בחרתי להשאיר את השאלות שלי לסוף. הנחתי שאם אשיב על כל שאלותיה, הדבר ישרה עליה ביטחון.
הצגתי את עצמי בשם "חילי", ולשאלתה השבתי שאני עוסק בשיווק מוצרי תוכנה, ומטרת נסיעתי לפגוש נציג של חברה אמריקנית שמשרדיה שוכנים באתונה, כדי לעניין אותו במערכת שפיתחה החברה שאני מייצג.
היא חייכה ואמרה, "אף-על-פי שבעבודה אני עובדת עם מחשב, זה תחום שלא מדבר אליי. כל המושגים האלה הם סינית בשבילי." שתקתי לרגע, וציינתי שבסין נמצאת האוכלוסייה הגדולה ביותר בעולם המשתמשת במחשבים, ובשבילם זה לא סינית. זכיתי שוב לצחוקה המתגלגל.
היא שתקה, הסבה את ראשה מצד לצד, ובחיוך שובה לב הציגה את עצמה: סטפני, סטפני מוסקוליו.
הרמתי גבה בהתפעלות ושאלתי מה מקור השם סטפני.
היא הביטה בי בסקרנות. "אתה שואל ברצינות? אם כן, אשמח להסביר לך".
"כן, בהחלט".
היא התיישבה בנוחות והחלה להסביר. היא דיברה כה מהר עד שאבדתי בזרם המילים. העמדתי פני מקשיב למשך כמה דקות. כשסיימה, הביטה בי ושאלה, "זה באמת עניין אותך?" כדי לא להביך אותה ולבייש את עצמי השבתי, "בהחלט!" ובטיפשותי הוספתי, "זהו?"
היא שאלה: "אתה רוצה עוד כמה פרטים?"
"כן", השבתי. והיא המשיכה לספר על סטפנוס הקדוש, וגם הפעם לא הצלחתי להבין אף לא מילה אחת.
לאחר שסיימה, חייכתי, הנהנתי ואמרתי, "מעולם לא קיבלתי הרצאה כה מנומקת לגבי שם פרטי של אדם. אני מרכין את ראשי בפנייך".
