שתי האחיות... אולם מוטב שאספר את סיפורי צעד אחר צעד. באחת הפעמים שהיתי עד שעה מאוחרת בביתו של סניור רוזה ונשארתי ללון שם. סניור רוזה לקחת אותי בחיבה רבה והובילני אל הקומה השלישית, ושם הניח אותי לנפשי. ברגע שנותרתי לבדי קראתי את הפתק שהוגנב אל ידי קודם לכן.
דודתי תזמין אותך לסעוד עמנו ארוחת ערב, אך אל תענה להזמנתה. עזוב ברגע שכולנו נסב לשולחן. מרטינֶה תלווה אותך אל הדלת הראשית, אך אל תעזוב את הבית. כאשר הדלת תיסגר וכולם יאמינו כי יצאת, תעלה בזריזות לקומה הרביעית ותמתין לנו שם. ברגע שסניור רוזה ילך לביתו ודודתי תעלה על יצועה אנחנו נעלה למעלה...
ירדתי למטה וכולי מוצף אושר עילאי. כאשר נכנסתי לחדר האורחים הודתה לי סניורה אוריו ברגשנות רבה ואמרה כי מיום זה ואילך עליי לראות עצמי כידיד קרוב למשפחה. אחר בילינו עוד כארבע שעות בצחוק ובשיחה עליזה.
לאחר הארוחה מיהרתי לעלות לקומה הרביעית להמתין שם. השתוקקתי להתחיל לשחק את התפקיד שייעדתי לעצמי. פחות משעה לאחר מכן שמעתי את סגירתה של הדלת הראשית ונאנטֶה ומרטינֶה הופיעו לפניי. הן הביאו לחם, גבינת פרמזן ומים, ושלושתנו ישבנו לסעוד את ליבנו. היין עלה לראשן ובמהרה הפכו לעליזות בצורה חיננית ביותר. כאשר התבוננתי בהן השתוממתי על כי סגולותיהן משובבות הנפש לא נגלו לעיניי קודם לכן.
לאחר ארוחת הערב הזעירה שלנו שאלתי אותן אם הן אכן ידידותיי בלב ובנפש. יחדיו הן השיבו כי אנוכי גרמתי להן למרר בבכי. "אם כך הניחו לי להעתיר עליכן את חיבתו של אח בוגר!" אמרתי, "וחלקו זאת עמי כאילו הייתן אחיותיי."
הנשיקה הראשונה שהענקתי להן לא נבעה מתוך תשוקה לפתותן, וימים מספר לאחר מכן גם הן הבטיחו לי כי הן השיבו לי בנשיקותיהן משום שהן חלקו עמי רגשות כנים של אהבת אחים. אך במהרה הפכו הנשיקות התמימות לנלהבות. מספר דקות לאחר מכן עצרנו בעצמנו והתבוננו זה בזה בתדהמה עמוקה.
לא הולכתי שולל עד כדי כך שאאמין כי הן מאוהבות בי, אך נכון הייתי להאמין כי נשיקותיי השפיעו עליהן באותה המידה שנשיקותיהן השפיעו עליי. "יש לציין כי מזלי שפר עליי..." אמרתי, "ואין אני חש אלא חיבה עזה כלפיכן, אחרת לא היה בכוחי לבלות כל הלילה בחברתכן מבלי לתת לכן הוכחה לעוצמת רגשותיי. שתיכן עלמות יפיפיות ואני משוכנע כי כל גבר ייכבש בקסמיכן לאחר שיילמד להכיר אתכן."
בעודי ממשיך לפטפט כהנה וכהנה העמדתי פנים כי השינה נופלת עליי. נאנטֶה הבחינה בכך ואמרה לי, "אין אתה צריך לשמור על נימוסיך עמנו. אתה יכול להירדם. אנו נפנה לחדר הסמוך ונישן על הספה."
"לא, אתן תישנו כאן ואני אגש לחדר הסמוך. אם אתן חוששות מפני אתן יכולות לנעול את הדלת."
"לעולם לא נעשה זאת," השיבה נאנטֶה, "אך הנח לנו לשכנע אותך להישאר במיטה זו."
"אינני יכול להירדם וכל בגדיי עלי."
"אם כך הסר אותם. אנו נפנה ראשנו."
"אינני חושש מכך. אך לעולם לא אוכל להירדם ביודעי שנשארתן עירות בגללי."
"גם אנחנו נלך לישון," אמרה מרטינֶה, "אך לא נתפשט."
"אתן פוגעות בכבודי כאשר אתן לא בוטחות בי. אמרי לי, נאנטֶה, האם לדעתך הנני גבר מכובד?"
"כמובן."
"יפה. אך יהיה עליכן לשכנע אותי שאכן זו דעתכן עליי! אני רוצה ששתיכן תתפשטו, תשכבו לצדי ותסמכו על מִילת הכבוד שלי שלא אגע באף אחת מכן. חוץ מזה אתן שתיים כנגד אחד ולכן אין לכן ממה לחשוש."
הן התלחשו לרגע ואחר אמרה לי מרטינֶה שהן ישכבו לצדי ברגע שהתרדמה תיפול עליי. הפניתי את גבי אליהן, פשטתי את בגדיי, איחלתי להן ליל מנוחה ונכנסתי למיטה. כמעט מן הרגע הראשון העמדתי פנים כי נרדמתי, אך לא עבר זמן רב ואכן התרדמה נפלה עליי. התעוררתי אך ורק כאשר שתי הנערות השתרעו לצדדיי. לא העזתי לנקוף אצבע עד אשר הנחתי ובצדק כי הן נרדמו, ואם לא היה הדבר כן אין ספק כי היה עליהן לזכות לתשואות סוערות על העמדת הפנים.
הן הפנו את גבן אליי והחדר היה עטוף בחשכה כבדה. את תשומת הלב הראשונה שלי הפניתי אל הנערה אשר לימיני, בחירתי הייתה אקראית ולא ידעתי אם זו נאנטֶה או מרטינֶה. בעדינות עשיתי את צעדיי הראשונים ובהדרגה הנחתי אותה בתנוחה אשר חייבה אותה להכיר בתבוסתה, ושכנעתי אותה שהדבר הנכון ביותר לעשות הוא להעמיד פנים כי היא ישנה ולהניח לי לעשות כרצוני. במהרה יצריה החלו להתעורר, אני השגתי את מטרתי ומאמציי הוכתרו בהצלחה, ולא ניתן היה לפקפק בכך שהישגתי את פרי הביכורים שהדעות הקדומות העניקו לו ערך רב כל-כך.
אושר מלאני עד אין קץ על כי נהניתי בקלות שכזו מן העונג אשר לראשונה טעמתי ממנו בשלמות, בשקט הנחתי לבת זוגי הנחמדה ופניתי אל הנערה אשר לשמאלי. מצאתיה שוכבת ללא תנועה על גבה, כביכול ישנה שינה עמוקה. מיתנתי את צעדיי, כחושש להעירה, והחילותי לעורר את חושיה, מאמין כי גם לנערה זו הכל חדש כמו לאחותה. ברגע שאחת מתנועותיה הבהירה לי שהאהבה נכונה לקבל את המִנחה הייתי ערוך לביצוע העלאת הקורבן. באותו הרגע, תוך שהיא נכונה להפיק את מלוא העוצמה מן התחושות שהסעירו אותה וכאילו עייפה מהעמדת הפנים שלה, היא חיבקה אותי בחוזקה בזרועותיה ברגע המשבר וכיסתה את פניי בנשיקות. על-פי סימנים אלו הכרתי את נאנטֶה ואף אמרתי לה זאת.
"אכן, זו אני!" היא אמרה, "אחותי ואני שתינו בנות מזל, אם אכן אתה בעל כבוד ונאמן."
"נאמן עד יום מותי, מלאכיות שלי! היות שמעשינו היו יצירת אהבה."
ביקשתי מהן לקום ולהאיר את החדר בנרות. במנהג המקובל של תור הזהב חיסלנו את שרידי ארוחת הערב. לאחר שאמרנו זה לזה מלים רבות אשר רק האהבה, בשיכרון חושים, מתירה את ביאורם, שבנו אל המיטה ובילינו את שארית הלילה בהענקת הוכחות הדדיות להתלהבותנו ולהטנו. נאנטֶה היא זו אשר קיבלה ממני את מנחתי האחרונה, היות שסניורה אוריו יצאה לתפילת הבוקר ונאלצתי לזרז את עזיבתי. כאשר הגעתי אל ביתי עליתי מייד על יצועי ונרדמתי עד שעות הצהריים.