ארון לא ידע נפשו מרוב צער. כל חייו עבד קשה וכשסוף-סוף הגיע אל המנוחה והנחלה, קנה דירה בשדרה המערבית של ה"סנטרל-פארק" - לב מנהטן, היה שותף למשרד עורכי-דין מצליח והחל לצבור רכוש - נפלה עליו המכה הנוראה: אשתו מיכל ושלושת ילדיו נספו בתאונת-דרכים. מיכל איבדה את השליטה על ההגה, פגעה במעקה הכביש, המכונית התהפכה והתגלגלה לוואדי. איש מהם לא נותר בחיים.
רון התהלך כסהרורי ברחובות ניו-יורק ולא מצא מרגוע. כבן ארבעים ושש: גבה-קומה, גוף אתלטי, שיער שחור, עיניים חומות וצדעיים כסופים. עמיתיו לעבודה וחבריו מימי תנועת-הנוער לשעבר באו לנחמו, שהו בביתו וניסו להקל על יגונו. הם הזמינו אותו לאירועים שונים והוא נענה באי-רצון. באחת השבתות הם נסעו למושבת-קיץ של התנועה, שבה בילו את חודשי-הקיץ בנעוריהם - עיירה בשם ליברטי, והתרפקו על עברם התנועתי. בחדר-האוכל, לפני שאכלו, נעמדו על ספסלים, שילבו ידיים ופרצו בשאגת "גִ'ימָלָיָה" ארוכה כאורך הגלות. טכס תנועתי–מסורתי.
רון שב מאותו כנס שבור ורצוץ. כל עץ וכל בקתה במחנה הזכירו לו את מיכל ואת שלושת ילדיו: ג'רי בן השבע-עשרה, יואל בן החמש-עשרה וג'וליה בת השלוש-עשרה, שהתחנכו בתנועה.
רון סיים את לימודיו בפקולטה למשפטים באוניברסיטת קולומביה ולאחר תקופת התמחות, עבד כעורך-דין ונחשב למשפטן מבריק.
בלילות הוא התקשה להירדם. על-אף שבלע גלולות-שינה, רבץ על הספה, בהה בטלוויזיה, נרדם, התעורר ושוב נרדם.
"מדוע זה הגיע לי?" מלמל במרירות.
אגב שיטוט בין ערוצי הטלוויזיה, ובלי שהתכוון לכך, אצבעותיו נתקלו בערוץ הכחול. מנחה התוכנית, אדם בגיל שמונים ומשהו, שפניו חרוצים וסמוקים כעלה סלק, ערך חשבון-חיים ופירט בפני הצופים את "הישגיו" המיניים מאז התבגרותו. לדבריו, הוא רשם כל משגל, ובסך-הכול שגל שמונים ושתיים נשים.
"מדהים," הגיב רון ולפתע, שאל את עצמו: "וכמה היו לי?"
רון החל לנבור בעברו ובקושי הגיע לשמונה. אגב חיטוט נזכר במירק'ה, הראשונה שהכניסה אותו להיכל התענוגות.
ב הכול קרה בקיבוץ עין-ההר שבעמק-יזרעאל, שבו שהה עם בני-שכבתו מהתנועה החינוכית בארה"ב, במסגרת סמינר-מדריכים שארך שנה תמימה. הם למדו עברית, היסטוריה יהודית, פרקי ציונות וטכניקות של הדרכה חינוכית.
מקץ שנה, ביום האחרון לשהותם בקיבוץ, רון עבד בכרם. מולו עבדה נערה, שבקושי החליף עימה מילה. השמש החלה לשקוע ושובל של ערפל גלש מן ההר והראוּת התעכרה. עננה של קדרות נחה על הכרם. משסיימו לבצור את השורה, הושיטה לו יד והפטירה:
"אני מירק'ה."
"רון," השיב ולחץ את ידה.
מירקה קירבה את ידו אל אפה והריחה. ריח של עלי-גפן נדף מכף ידו. היא חייכה והציעה להראות לו את סוכת–האריזה, שבה נארז הפרי, בדרכו לשוקי העולם ורון הלך אחריה. עלי גפן ואשכולות חמוצים סככו על קירות הסוכה, שקירותיה רושתו בחוטי-ברזל. אור קלוש חדר לתוכה. רון בקושי הבחין בלחייה השקועות, בסנטרה הצר ובצווארה הארוך. לבשה מכנסיים קצרים הדוקים בגומיות, חולצה סגולה שהתנפנפה ברוח וגילתה פס לבן של חזייה. היה בה משהו מסקרן, שלא הצליח לעמוד על טיבו. הוא נכנס אחריה לסוכה.
ארגזים הפוכים היו פזורים על אדמה עמוסה בעלי גפן חלודים שהשמיעו אוושות ורשרושים כשהם רמסו אותם. על הארגזים נחו חבילות נייר דק לעטיפת הפרי כשאבנים מגוננות מפני הרוח. מירק'ה הצביעה על מקום ישיבתה הקבוע. לדבריה, לעיתים עגלת-הפרי מתעכבת והיא התפרקדה להנאתה על מצע העלים הרך ומתחה את אבריה. כך עשתה גם הפעם ורמזה לו שיקרב. רון התיישב לידה ולפתע, זכה לחיבוק. מירק'ה חיבקה את כתפיו, משכה אותו לעברה, הצמידה פניה אל לחיו, הריחה ומלמלה כאילו לעצמה: "הוא ממש נועד לי," תפסה בידה את ראשו ונשקה לשפתיו. כעבור רגע קילפה אותו מבגדיו ואגב-כך התערטלה. הכול נעשה בלי מילים. היא השכיבה אותו עליה, תפסה באברו הזקור, שהחליק לתוכה. כעבור רגע הכול נגמר.
רון נותר המום ומבולבל.
לפני שנפרדו חייכה ושאלה:
"היה לך טוב?"
"מעולה. תגידי, איך הגענו לזה?"
"לא יודעת, עקבתי אחרי אצבעותיך הדקות והעדינות כשבצרת ענבים והתאהבתי בהן. לא חדלתי להסתכל בהן וחשתי מין התרגשות כזו בבטן," עיסתה את בטנה. "אף פעם לא קרה לי דבר כזה."
לרגע תפסה את שתי כפות ידיו, שילבה אצבעותיו באצבעותיה, קירבה אל אפה, הריחה ונשקה לכל אחת מאצבעותיו.
"אם היה לך טוב, אתה מוזמן לבוא הערב, אחרי מסיבת-הפרידה שהקיבוץ עורך לכבודכם. אמתין לך בחדרי, לא רחוק מקצה הכרם, בצריף הוורוד, חדר שני מדרום, ליד הפנס. להתראות רון," לחשה, התלבשה במהירות, קמה והלכה.
רון נותר נרגש והלום. הוא חש יובש בגרונו והתיישב על אחד הארגזים. עיניו גילו צינור-מים, שלקצהו חובר ברז. הוא קם, פתח את הברז והצמידו אל שפתיו.
"כשהגוף פולט נוזלים עליו למלא את החסר" אמר לעצמו ולגם לרוויה מן המים החמים שנפלטו מצינור חשוף לשמש.
משהסתיימה מסיבת-הקיבוץ, רון הלך לצריף הוורוד ודפק חרש על דלת חדרה. מירק'ה פתחה את הדלת, לא הדליקה אור, תפסה בידו והובילה אותו אל מיטתה. הם התנשקו בטירוף. לאחר שפשקה רגליה, לחש בהתנצלות כי אין לו קונדום.
"אל תדאג, זה בסדר," לחשה בקול מרגיע, "תרגיש עצמך חופשי. סוף-סוף פגשתי גבר נטול ריח. בעצם, אתה עדיין ילד," לחשה ברוך סנוט והעבירה כף-יד על פניו החלקים. הם התעלסו כל הלילה.
למחרת שבו משתתפי הסמינר לניו-יורק.
ג כעבור חודשים אחדים מירק'ה טילפנה לביתו של רון בניו-יורק ולחשה לו כי הרתה וביקשה שיהא זה סודם הכמוס.
"מירק'ה, אני מוכן לממן הפלה," הציע, אך היא דחתה אותו נמרצות.
"לא, תודה. עשית את שלך במיומנות וראה זאת כְּסִפְתַח להמשך פורה של חייך."
רון היה בקושי בן שש-עשרה והתקשה להסביר לעצמו כל שאירע. הוא ניסה להעריך את גילה, אך לא עלה בידו בשל החשיכה. לא היה לו ספק, שהיא בוגרת ממנו ובעלת ניסיון.
הוא שכב על הספה בדירתו במנהטן, השקיף מבעד לחלון על גורדי השחקים שאורותיהם המנצנצים הסתירו את הכוכבים. "במנהטן, אין לכוכבים סיכוי לזהור," אמר לעצמו. כששהה במחנה-קיץ בליברטי, במעלה מדינת ניו-יורק, המדריך לימד אותם למצוא את "הדובה הגדולה", "הדובה הקטנה" ואת "כוכב-הצפון." מנהטן, בשלל פרסומותיה, בלעה את כוכביה.
רון זכר, כי במסגרת לימודי הטופוגרפיה בקיבוץ, אחד המדריכים הוציא אותם לסיורי-לילה ולימד אותם כיצד מנווטים בעזרת כוכבים. ים של כוכבים זוהרים עטה על הקיבוץ.
מירק'ה לא התקשרה, ועד מהרה רון שכח אותה.
עתה, לאחר האסון, לפתע, קלט שיש לו בן או בת היכן-שהוא על פני כדור-הארץ ויהיה למי להוריש את רכושו, אם כמובן ימצא אותם, אך היכן הם? לולא אותו זנאי בטלוויזיה ספק אם היה נזכר באותו אירוע. הוא אפילו אינו יודע מה נולד לו.
רון גלמן, יליד ניו-יורק, גדל בברוקלין, בשדרת אושן פארק-ויי ולמד בבית-ספר עממי ובתיכון אזורי. בגיל שתים-עשרה הצטרף לתנועת-נוער ציונית, יצא עם החברים למחנות-קיץ, שהה בחוות-הכשרה בסופי-שבוע, פגש במיכל, חניכת התנועה ממונטריאול שבקנדה, וחברותם, ברבות-השנים, הצמיחה נישואין. מיכל סירבה לעלות לישראל, כיוון שטיפלה באימה המשותקת בגפיה. רון נאלץ לעזוב את התנועה ונרשם ללימודי משפטים באוניברסיטת "קולומביה". אביו נפטר בהיותו בן עשרים ושתיים, ואימו שנה לאחר-מכן מדום-לב. רון לא עלה ארצה עם יתר בני שכבתו, ותחושות של החמצה ליוו אותו כל השנים. לא אחת נזכר בקיבוץ, כשעבד בבריכות-הדגים, והתגעגע לנופיו ובמיוחד לשבתאי מנהל ענף המידגה.
אז איך מוצאים את מירק'ה? שאל עצמו, ולאחר מחשבה מרובה נזכר בגרשון מדריכם בקיבוץ, ששמע מפי חבריו, כי הוא מכהן כמזכיר-קיבוץ והחליט למצוא ולשתף אותו עתה בבעיותיו. הוא זכר אותו היטב בשל הרצאותיו המרתקות על בר בורוכוב, כשצייר על הלוח את הפירמידה ההפוכה של עיסוקי היהודים בגולה וכינה אותם ביידיש "לופט–מענטשן" - אנשים החיים על פרנסות-אוויר: מורים, פקידים, עורכי-דין, שופטים, עובדים-סוציאליים, במאים, שחקנים. בקיצור, כל המקצועות שאינם משולבים בענפי ייצור ראשוניים: חקלאות, תעשיה, מחצבים. לפי בר בורוכוב, בבוא משבר כלכלי, הם יהיו הראשונים שייפגעו וייפלטו ממערכת-הייצור.
גרשון שאל את חניכיו במה עוסקים הוריהם, ואלה הודו כי רובם נמנו עם השִכבה העוסקת בפרנסות–אוויר. מסקנתו של גרשון הייתה ברורה: בארץ-ישראל, רוב ענפי-הייצור הראשוניים עדיין פנויים ואינם נשלטים בידי ההון הפרטי. רון זכר היטב את הכיתה שבה למד, כאשר מבעד לחלון נשקפה בוגנוויליאה עבותה בעלת פרחים סגולים, שחיבקה בעוז עץ ברוש צעיר ובעזרתו המריאה לשחקים.
ד למחרת-היום, רון טילפן לקיבוץ וביקש את גרשון.
"מדבר גרשון, מזכיר-הקיבוץ."
רון שמע את קולו שלא השתנה, ונשם לרווחה. הוא הזכיר לו מי הוא, סיפר על התאונה הטראגית שקרתה למשפחתו ועל הבילוי עם מירק'ה בסוכת-הכרם ובחדרה לפני כשלושים שנה. לאחר זמן-מה היא בישרה לו כי הרתה. עתה, כשכל משפחתו נספתה, עז רצונו לפגוש אותה ואת פרי בטנה. אין לו ספק כי יוכל לסייע להם באמצעיו הכספיים ובבוא היום, אף להוריש להם מרכושו. לצערו, אין לו מושג אם מירק'ה בקיבוץ או שעזבה.
גרשון ביקש פרטים, אך רון לא היה מסוגל לספקם. רוב שעות הבילוי שהו בסוכה אפלולית, ובחדרה - בעלטה מוחלטת.
גרשון הופתע לשמוע את הסיפור וזכר את רון היטב. הוא הציע לפרסם בעיתוני התנועות ובעיתונים היומיים מודעה שמזכיר קיבוץ עין-ההר מחפש את מירק'ה, שהייתה בקיבוצם באמצע שנות השבעים. רון ביקש מגרשון שינסח את המודעה, יפרסמה, והוא כמובן ישלם. גרשון אמר לו, שישוחח עם שתי מטפלות ותיקות, שבשעתו עבדו בבית-התינוקות. לדבריו, אם מירקה ילדה בקיבוץ, אין ספק שהתינוק שהה בבית-התינוקות והן יזכרו אותו. לא היה אפשר אז ללדת בקיבוץ ולעקוף את בית-התינוקות.
המזכיר ביקש שרון יתקשר אליו בעוד כשבועיים, לאחר שהמודעות יתפרסמו ובינתיים הוא יחקור בנושא. שביב של תקווה הפציע ורון חש הקלה מרובה. זיכרונותיו מהקיבוץ ליוו אותו כל השנים, ואלמלא רעייתו מיכל, שסירבה בעקשנות "לעשות עלייה" - ייתכן שהיו חיים בישראל ואולי אפילו בקיבוץ. רון חישב ומצא, שאם ימכור את דירתו, את חלקו במשרד, כולל חסכונותיו - יוכל לחיות את שארית חייו בישראל ברווחה. הוא עשה די לביתו. גרשון הבהיר לרון שלדעתו, אם רצונו לאתר את מירק'ה ואת ילדו - יהיה עליו לבוא לישראל, אל - "זירת הפשע."
מאז האסון, רון איבד כל עניין בעבודתו וחש רצון עז להתמקד בחיפושים. הוא פנה אל שותפו למשרד והציע למכור לו את חלקו. לדבריו, משימה חשובה הוטלה על כתפיו - למצוא את ילדו ובכך, אולי ישקם את חייו. שותפו הציע שייטול חופשה מעבודתו, אך הוא סירב.
