לילה קר, רוח צוננת נושבת מההרים ומקפיאה את הדם. שכבת העננים מסתירה את מראה הירח והכוכבים ברקיע. חיים שוכב על הדרגש, רעב ועייף, מחכה בחוסר סבלנות לשריקה המורה לקום, לצאת למפקד ולצעוד לעבודה כאשר האדמה הבוצית נדבקת לסוליות העץ של הנעליים. הוא שוכב כשעיניו פקוחות וחושב האם יהיה לזה פעם סוף. האם אצליח לצאת מגיהנום זה בעודי בחיים?
שקט. כולם שוכבים ומחכים לשריקה. לפתע נשמעות יריות בודדות. הבזקי אור יוצאים מקני הרובים ומאירים את חשכת הלילה. כל ירייה שמה קץ לעוד תקווה. הוא נשען על אדן החלון ומשקיף החוצה. אור יום מלא שרר בחוץ, אך הדלתות לא נפתחו. הקאפו לא נראה אף הוא. מוזר, חשב חיים. ברחבה לפני הצריפים הוא רואה פתאום אנשים, בבגדי פסים כמוהו, מתרוצצים הנה והנה וצועקים בקולי קולות. ״הגרמנים ברחו! הגרמנים ברחו!״, ״מגדלי השמירה ריקים!״. המונים פרצו אל עבר השער הגדול ומיהרו החוצה ממנו.
חיים קם, רגליו נעות ללא שליטה, מיהר אל השער הגדול ומצא עצמו בחוץ. להקת ציפורים חלפה ברקיע מעליו, צפרדעים קירקרו סביבו וההרים הסוגרים יצרו טבעת של אופק סביבו. הוא מיהר להתרחק מהשער ברגע שהתעשת. אלוהים, חשב, הייתכן שזכיתי לצאת בחיים מהתופת — ממחנה ההשמדה הנורא הזה, אושוויץ? האם אני באמת חופשי? הוא מיהר ללכת לאורך הכביש בלי להביט על שער המחנה שפער את פיו ודרכו נדחקו אנשי המחנה החוצה.
"אני חי!" קרא בקול. "אני חופשי! מותר לי ללכת לאן שארצה..."
היו אלה ימי אביב בשיא לבלובם. פריחה ריחנית נפלאה. השמש חיממה פעם את פניו ופעם את גבו, ורוח קלילה ליטפה את גופו הרזה. הוא כמו ריחף באוויר. מדי פעם התפלא על השקט והשלווה שאפפו אותו. לפתע ראה גם את יופיו של העולם, לא רק את הכיעור בפרצופיהם של אנשים מרושעים. האם יוכל להתמכר לנוף הפתוח, לתחושת האושר שמילאה את לבו?
"אני חי! אני חופשי!" חזר פעם אחר פעם. "אלוהים! האומנם?"
רעש. המולה. המוני אנשים הולכים. צחוק. בכי. חיים הולך בדרך הראשית, בתוך המוני בני-אדם כמו נחלי מים זורמים, כמו נדידת עמים. אנשים סוחבים על גבם ילדים וחבילות. אחרים דוחפים עגלות-יד, רצים.
"אתה חי! אתה חי!" שמע מכל העברים.
מהר-הביתה! פקד על עצמו. ברקע תקתק טלגרף חד-גוני. הביתה. הביתה... ימי המחסור במחנה עלו בזיכרונו, ימים בלי אוכל. הוא הצטמרר גם מתחת לקרני השמש. רחמים גדולים על עצמו אפפו אותו.
בדרך ראה בתים שרופים. עיי חרבות. ועם זאת חנקו את גרונו דמעות של אושר. גופו רעד מהתרגשות. הנה לפניו בית בודד ששרד. עשן מיתמר מן הארובה. ריח בישול ממלא את האוויר. דחף בלתי ניתן לשליטה מניע את רגליו, והוא חוצה את העשב, חש כי כוחותיו אוזלים. מבלי להיות מודע למעשיו הקיש חיים על הדלת.
פתחה לו אישה צעירה, שחייכה אליו. "היכנס, היכנס," אמרה.
חדר מגורים גדול התגלה לעיניו. מפה פרושה על השולחן. אגרטל ובו פרחים.
אלוהים! האם איני חולם? הייתכן שקיימת מציאות כזאת?
האישה הניחה לפניו צלחת מרק. "תאכל, תאכל," אמרה בקול רך, הניעה את ראשה הבלונדיני ורחמים בעיניה הכחולות. "אוי אוי, כמה שאתה רזה!" אמרה.
היא כבר שמעה על היהודים שיצאו מהמחנות. "תוכל להישאר אצלי כמה שתרצה," חייכה אליו. "אתה רזה, אבל בחור יפה..." מהחדר השני הביאה בגדים. "אלה היו של בעלי," אמרה. "הוא מת."
חיים הודה לה והחליף את בגדי הפסים הכחולים.
"אני שמחה שהבגדים טובים עליך. הם יהלמו אותך עוד יותר אחרי שתשמין קצת... אתה נראה עייף מאוד," סיימה ומיהרה להציע לו מיטה.
חיים התעורר לקול קריאת התרנגול. אור הלילה נמוג והבית התמלא באור אפרורי. הוא קפץ מהמיטה מבוהל, מנסה להבין היכן הוא. האישה מאתמול עמדה והביטה בו. גם כשאכל את ארוחת הבוקר לא גרעה ממנו את עיניה.
"ישנתי הרבה," אמר.
"כן," אמרה. "אם אתה רוצה, אתה יכול לחזור למיטה."
חלפו כמה ימים, והוא התחזק. עכשיו, משהתאושש והיה בכוחו לעמוד על רגליו, החלו גם הזיכרונות צפים ועולים מאי־שם, זיכרונות שלא ידע כי הם קיימים בו. ואולי הדחיק אותם בגלל החשש מפני המחשבה שהוא, אולי, הניצול היחיד. אם יפגוש קרובים, האם יכירו אותו? והוא — האם יכיר אותם?
"שמעי," אמר ביום שלמחרת, "אלך ואראה מי נשאר... מלפני המלחמה."
"חכה," אמרה לו. "תתחזק עוד קצת. הרי אמרתי לך שהמלחמה נגמרה. מי שנשאר בחיים כבר יחיה... אין לך מה למהר."
כשנפרד ממנה, בכתה. אבל הקול בתוכו לא הניח לו. המחשבה על הבית ועל המשפחה הפיחו בו רוח חיים חדשה. האדמה החלה לבעור מתחת לרגליו.
"לא," אמר בקול החלטי. "אני ממהר-הביתה, אל משפחתי."
אחרי ששב והודה לה, יצא חיים לדרך.
"שמע, בחור," קראה הפולנייה הצעירה אחריו, "אם לא תמצא מקום מגורים, תשוב אלי. אני אחכה לך."
"תודה," אמר והלך.
ככל שהתקרב לעירו גבר ההרס. בכל מקום היו מרחבים חרוכים ובתים שרופים. בשדות משני צדי הדרך היו מוטלות גופות. ריח הרקב שעלה מן החללים מילא את האוויר.
בדרך פגש גם יהודים. רובם היו כלואים במחנות שונים. שוב ושוב שאל על משפחתו. "לא יודעים, לא מכירים," ענו לו כולם. הוא הביט בבלויי הסחבות שלבשו. הם לא ידעו כלל שמות של אנשים, רק מספרים.
חיים נואש ומיהר לתחנת הרכבת.
ברציף היו המוני אנשים ובליל של שפות נישא באוויר. בבית הנתיבות עמדו נשים בסינרים לבנים ועם צלב אדום על שרוולן. הן חילקו מרק חם ופרוסות לחם לכל דורש.
הוא התמלא תקווה: הולך ומתקרב לעולם החדש שבוודאי יקום אחרי המלחמה. יש אנשים טובים, לא רק מפלצות אדם, חשב.
הרכבת שהגיעה לתחנה לא יכלה להכיל את כל הצובאים עליה. אנשים נדחקו, עלו על הקרונות, ישבו על המדרגות, נִתלו בסולמות שבין קרון לקרון...
משנדחק לאחד הקרונות לא ניסה כלל למצוא לו מקום ישיבה. הוא עמד ליד חלון הרכבת, והביט במרחבים החולפים לעיניו. עוד מעט יהיה בבית, יפגוש את יקיריו. בנוף הירוק של חודש מאי נמלטו מפניו שמות קרובי משפחתו.
הרכבת שעטה קדימה, והכול נע לנגד עיניו. לא רק קורות חייו, מאורעות שנחרתו עמוק בלבו. גם תמונות של אנשים... הוא ידע שאמו איננה בחיים. והוא ראה את אביו גוסס לעיניו. אבל אחותו? אחיו? התרגשותו גברה.
בכל תחנה חזרה אותה התמונה: המוני אדם שכל שאיפתם לחזור הביתה, כמוהו. הרכבת הייתה עמוסה עד אפס מקום, נאנחת, מתנשפת, אבל עוד ועוד אנשים התאמצו להידחק פנימה. כמו שעשה בעצמו אך לפני כמה תחנות... שוב ושוב המשיכה בדרכה, והנה הגיעה לתחנה חדשה. בעודו יורד ממנה נאלץ חיים לפלס את דרכו בין הנוסעים החדשים שהתעקשו לא להמתין אלא לעלות לקרון.
כמו בכל תחנה, גם כאן ראה חיים נשים וילדים עומדים עם תמונות בידיהם, שואלים, מבקשים אם מישהו ראה את קרוביהם. נשים חיפשו את בעליהם, אימהות את ילדיהן, ילדים את אבותיהם, את אחיהם.
עם ההמונים ירד חיים לרציף, וחיכה לרכבת הבאה שתוביל אותו הלאה. הפעם לא היה מרק. הרכבת המיוחלת הגיעה, אבל הפעם לא הצליח בשום פנים להיכנס פנימה. הוא טיפס אפוא על הגג עם כמה נוסעים נחושים כמותו.
הגג היה חלק, מעוגל. חיים נשכב עליו, אוחז בכל כוחו שלא להחליק. הרכבת הגבירה את מהירותה.
הוא עצם את עיניו, פוחד להסתכל על סביבותיו, ועצר את נשימתו. אין דבר. העיקר להתקדם, להגיע הביתה... אולי כבר ממתין לו שם מישהו. ממתין ודואג...
שוב היה עליו להחליף רכבת כדי להגיע למחוז חפצו. דמדומי בוקר ירדו על העולם כאשר עלה סוף־סוף לרכבת שתביא אותו אל עיר הולדתו. באור הקלוש ראה חורבות בכל מקום, ערמות לבנים של בתים הרוסים מילאו רחובות שלמים. אבל העצים לבלבו והעשב הטרי היה רענן, ירוק מבהיק. רוח קלילה נשבה. להקות ציפורים חגו בשמים הכחולים, נחתו על האדמה והתרוממו מעלה, צפצפו ושרו בערבוביה.
בלב פועם דרכו רגליו על מרצפות בית הנתיבות של עיר הולדתו. רגשות שמחה מעורבים בעצב רדפו אותו. זיכרונות, זיכרונות בזה אחר זה... הנה הוא ילד קטן, מאושר ועליז, מבלה את הקיץ האחרון בכפר. והנה הוא עם אמו, אחיו ואחותו הקטנה עוברים לגטו; מן הגטו הובילו אותם למחנה, ושם נפרדו דרכיהם.
חיים ירד בתחנה והחל ללכת בכיוון לביתו. הוא חצה יער. ריח עצי האורן נסך בו שיכרון. הוא הרחיב את ראותיו, נשם אויר צח נקי. הנה כך מרגיש אדם חופשי, אמר בלבו. היום פנה לערוב. קרני השמש עוד הציצו מבין העצים, אבל בקרוב יתחיל להחשיך. עליו למצוא מקום לינה ללילה, חשב.
בצלו של עץ גדול ירדה עליו שינה חטופה. כשהיום החל להאפיר מיהר חיים להמשיך בהליכתו. הדרך הביתה הייתה ארוכה מכפי שזכר. רוח בוקר הורגשה באוויר. משני עבריה של הדרך היו שדות מעובדים, ומדי פעם - בית שלא נפגע קשה כל כך בזמן המלחמה. חיים התעודד.
אף לרגע לא חדלה לפעם בו התקווה שמא, אולי, ניצל מישהו ממשפחתו. קרעי דברים ששמע על קרובים שנפגשו במפתיע, במקרה, באופן מוזר ומשונה, צפו בזיכרונו.
