הדוברת ב"גברת ורבורג" היא הכול חוץ מגברת - לאורך כל הספר הקורא איננו מתוודע לשמה הפרטי.
אנחנו יודעים ששם המשפחה של נעוריה הוא קרוכמל (וכך קוראים לה מוריה בבית הספר, וכן חבריה), וכי אחרי נישואיה להלל - שם משפחתה הוא ורבורג, אבל באמת בשום פרק בספר לא מרומז שמישהו קרא לה "גברת", או שהיא עצמה קראה לעצמה כך. אדרבה, התנהגותה רחוקה מדימוי הליידי:
היא שוברת את האף של ליאת יצחקי, מלכת הכיתה, משום שהעירה הערה מעליבה (עמ' 98); היא משתוללת כמו מטורפת - זורקת על ניר סירקין היפיוף, שהיה משאת נפשה בנעוריה, צלחת עם עוגה שהוא הביא כדי לפייסה, והיא מגדפת במילים הכי מלוכלכות את אימו, ד"ר אסתר סירקין, שדאגה לה במצוקתה כשהיא נכנסה להריון בהיותה תלמידת תיכון (עמ' 196-195); היא מגרשת את חברתה עתליה, שרגע קודם סייעה לה בהעברת חפציה מהדריה המושכרת לדירת הוריה (עמ' 252); מתנפלת על סיגל, חברתו של הלל (שיהיה לימים בעלה) ומגלה לה שהיא שוכבת עמו פעמיים בשבוע בשלושת החודשים האחרונים - שלוש פעמים בלילה;
אחר כך זורקת על הלל המבקש לפייסה - בקבוק ונעל, ומייד אחר כך נכנסת עמו למיטה (277-273); בשעת ריב, כשהיא כבר נשואה להלל שנים רבות - היא זורקת את כל בגדיו דרך החלון, וקורעת מצווארה את השרשרת שהוא נתן לה מתנה (עמ' 285); בריב אחר היא משתטחת על מכסה המנוע ודורשת ממנו לדרוס אותה; היא מסתגרת באמבטיה יממה שלימה, ובורחת למלון בצפת (עמ' 286-285) - וכל זה תוך אינספור הצהרות על אהבה מטורפת שלה כלפי הלל. ברור אם כן שיש כוונה אירונית בבחירת שם הספר.
אני מודה שנהניתי לקרוא את "שירת הסירנה" של
עירית לינור (זמורה ביתן 1991), ספר קליל, שלא התכוון לחשוף תובנות הרות עולם, אלא להביא רכילות עסיסית של הבורגנות במרחב תל אביב - רמת השרון על מבחר משגליה בפירוט מקסימלי (גדלים, זמנים וכל כיוצא בזה). דווקא נהניתי מהנימה הפמיניסטית של הספר (בהקדמה היא מודה לחברות שלה וגם ל"בנות של כבוד", ומונה... שמות של שלושה גברים...), לפיה הנשים הן היוזמות סקס באלימות ואפילו אונסות גברים.
לא הפריע לי שהגברים מתוארים כחלשים וחסרי אונים בזמן נפילת הסקאדים (מלחמת המפרץ), משום שהספר היה רווי בהומור, ובעיקר הומור עצמי של הגיבורה טלילה (היה לה שם פרטי!). גם ב"שתי שלגיות" (זמורה ביתן, 1993) יש אותו ארסנל של משגלים בתוספת ממד בלשי (צילומי וידאו של מפגשים אינטימיים, תקיפות, רצח וכו'). ספר
הרבה יותר חלש מכל הבחינות, ואני החלטתי ביני ובין עצמי שכבר מיציתי את הנושא, ולא כדאי לי להמשיך, אלא שמשום מה החלטתי לתת לסופרת הזאת, הזוכה לפופולריות אדירה, עוד הזדמנות, וקראתי את "גברת ורבורג".
סיפור המעשה הוא די מורכב, אבל השלד די פשוט: משפחת קרוכמל מורכבת מאב בשם יעקב (ינקי) קרוכמל, עורך דין רודף שמלות, עריץ וקמצן, אישתו הנכנעת לאה'לה, האח הבכור עמוס והאחות הקטנה, הדוברת, שכאמור אנחנו איננו יודעים את שמה הפרטי.
הדוברת מאוהבת על מעבר לאוזניים בניר סירקין, בנם של השכנים חיים סירקין, מנהל בסולל בונה, וד"ר אסתר סירקין, רופאת ילדים. יש להם עוד ילד אחד קצת מוגבל ומנודה על-ידי תלמידי הכיתה - בשם אמיר. בניגוד ליעקב קרוכמל, הנוהג כמו אפנדי בביתו, חיים סירקין מבשל, רוחץ כלים ועורך קניות. ולא רק זאת, בניגוד ללאה'לה הכנועה - אסתר שופכת את מררתה על בעלה, דבר הגורם לתימהון גדול אצל יעקב קרוכמל.
יום אחד האם הכנועה מתמרדת - היא רוצה להוציא רישיון נהיגה, והאב מתנגד בתוקף, וביניהם פורצת מלחמת עולם. בסופו של דבר, האם מצליחה להשיג רישיון בטסט הראשון, וכיוון שהבעל איננו מוכן לתת לה את המכונית, היא נוסעת במכוניות של השכנים. באחת הנסיעות במכונית של חיים סירקין (נרמז בספר שהיה מאהב שלה בסתר), היא גורמת לתאונה קטלנית, בה היא מאבדת את חייה בגיל 38, וחיים נפצע קשה. יעקב קרוכמל,שבמשך שנים ניהל רומן עם המזכירה הצעירה רחל, נאלץ לשאתה לאישה בתוך שנת האבל, כי היא נכנסה ממנו להריון.
שנאה עזה שוררת בין עמוס והדוברת ובין האישה הצעירה החדשה, אשר משתדלת להיות אישה כנועה ושפחה כמו הנפטרת, וגם מטפלת מסורה לשני ילדיו של בעלה. היא יולדת לו עוד שני בנים נדב, שכינויו - מיצי, וליאור שכינויו - תולי - שמות שהעניק להם אריה קוצ'מינסקי, חברו של עמוס בצבא ובמשרד עורכי דין.
בין ניר ובין הדוברת מתרקם רומן חשאי. היא, שהעריצה אותו פעם, איננה נהנית מהסקס עמו, ורואה בכך "משימה" כמו רחיצת כלים, או שמרטפות. לבסוף היא נכנסת להריון ממנו (היא עדיין תלמידת תיכון). אימו של ניר מתוודעת לכך, ובהיותה רופאה, היא מנתבת אותה להפלת הוולד, גם משום גילה הצעיר של הדוברת, וגם משום שהיא לא ראתה בעין יפה קשר של בנה עם הדוברת שנחשבה בעיניה לנחותה. אסתר עשתה למען הדוברת המון: משוחחת עמה שיחות נפש, דואגת לה לארוחות, לתחבושות היגייניות, לחזייה ראשונה, קונה לה בגדים ומדריכה אותה, כאמור, בבטחה בצרתה - ודווקא ההתייחסות האיכפתית הזאת מעוררת בדוברת שנאה וגועל.
הדוברת לומדת ספרות ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב (בהמשך גם משפטים ועובדת במשרד של עמוס אחיה ושתפו אריה קוצ'מינסקי). היא מתאהבת במתרגל, ונודע לה באקראי שהוא עומד להתחתן.באחת המסיבות הלומות הסמים והאלכוהול, היא מתמסרת להלל, המכוער והאפטי (דמות דומה מאוד לנוח "הבוק" מ"שירת הסירנה"), בן כיתתו של עמוס. הלל, שהיה עבור הדוברת בנעוריה לכותל הדמעות שלה, למרות שהפגין כלפיה אדישות - הופך עבורה לסמל הגבריות הנחשקת, והיא מתאהבת בו נואשות, למרות שנודע לה שהיה שַגָּל רבא כל ימי הסטודנטיות שלו (למד מתמטיקה ומחשבים), וכי יש לו חברה בניו-יורק בשם סיגל, עמה הוא תכנן להתחתן.
זאת אף זאת - עתליה, החברה הטובה שלה, בלונדינית מהממת, מצליחה לפתות אותו לשכב עמה, ומביאה לדוברת "הוכחה" - התחתונים הירוקים שלו שהוא כביכול השאיר אצלה. למרות כל המהמורות האלו הדוברת מצליחה לכבול אותו לחברות, ולימים היא אף מביאה אותו אל מתחת לחופה בטריק הישן - היא נכנסת להריון.
הספר מתאר תקופות מאוחרות יותר כאשר לזוג שני בנים בוגרים, והלל, שהתעשר למכירת סטארט אפ, מתעסק עם סדנאות למודעות עצמית, נסיעות לאשרמים בהודו וכד'. הדוברת "מתנקמת" בהלל (אותו היא ממשיכה לאהוב בכל מאודה!) בכך שהיא נואפת עם אריה קוצ'מינסקי, רודף השמלות ובעל הפה המלוכלך (בזמן המשגלים הוא מכנה אותה בכינויים הכי מלוכלכים שיש המילון).
למרות שהדוברת לועגת לסדנאות להעצמה נשית, אליהן הולכת רחל, לאחר שהתגרשה מיעקב קרוכמל, אביה של הדוברת (עמ' 290), הרי שכל הספר ספוג בפמיניזם (בעיקר תיאור קיפוחה של האישה במשפחה ובחברה): הבנים מחונכים בכל הבתים (אשכנזים כספרדים) לא לסייע בכלום בעבודות הבית. עמוס אחיה זוכה בחלק הגדול בדירה שהוקצה לילדים, והיא מקבלת את החלק הקטן.
לאבא יש כורסה גדולה - לאם - קטנה. בכל מקום מצוין שתפקיד הנשים לנקות ולבשל, ואילו הגברים מקבלים כמובן מאליו שמגיע להם שירות ניקיון, כביסה, גיהוץ והסעדה. כל הגברים בספר שטופי סקס: האב מתעסק עם המזכירות שלו, כשהוא נשאר לבד אחרי גירושיו - הוא דורש שהעוזרת תהיה אסתטית כדי שיוכל להתעסק עמה. בבית האבות היקר, שם הוא מתגורר בזקנתו, הוא תופס בישבנים של העובדות (הנשים בבית האבות זקנות בשבילו) עד כי ילדיו חוששים ששם יזמינו משטרה. הלל משגל בחורות ללא הכרה.
עמוס מחליף חברות כמו גרביים, וכשאישתו היפה מגיעה לגיל 47, הוא חושב על גירושין כי היא מבוגרת מדיי בשבילו (הוא בן 53!). אריה קוצ'מינסקי בעל הפה מלוכלך הוא גם בעל התנהגות מלוכלכת כלפי נשים. הוא אפילו מנסה לפלרטט עם רחל, אישתו השנייה של יעקב קרוכמל. אריה מעסיק מזכירות נשים בעיקר משום שאפשר לשלם להן פחות. גם על נשים מסופר שמרבות בסקס מזדמן: עתליה נהגה לשכב עם מג"ד נשוי, והתנסתה בסקס עם הרבה גברים, כולל הלל, החבר של הדוברת.
במשרד עורכי הדין של עמוס ואריה מגיעות תמונות של בלש פרטי, בהן מצולמת עתליה (הנשואה בעת הזאת לגדעון אברהמי) כשהיא שטופת אושר כשגיל נהוראי פולש בראשו בין ירכיה. הדוברת, כאמור, נואפת במשך חמש שנים עם אריה וכו'. ככה זה - הגברים החוטאים עושים את זה בדרך כלל עם נשים. למותר לציין כי הדירות של הגברים, שאין בהן עין בוחנת של אישה, נראות כמו דירי חזירים.
חסר בספר הזה ההומור שהיה ב"שירת הסירנה". הומור היה ממתיק את הגלולה המרה של הברבור הרב שבספר (ראו לדוגמה שיחה בטלה על עד כמה המשפחה שונאת ים - עמ' 352-349). רק מקום אחד בספר העלה בי חיוך: באחד הריבים באינסופיים שבין הדוברת להלל - כל אחד מכביר מילים כמה השני דוחה. לבסוף הם מחליטים לצאת למרפסת ולשאול את העוברים ושבים מי הכי דוחה. כיוון שלא עבר שם איש - הם מחליטים לחזור לדירה ולהצהיר שהם דוחים במידה שווה.
נדמה לי שאחזור למסקנה שהסקתי אחרי שקראתי את "שתי שלגיות".
