רון, הדמות המובילה, היה במעמד של שותף במשרד עורכי דין ניו-יורקי מצליח, אך אשתו ובנו נהרגו בתאונת דרכים והוא נכנס למועקה שנטעה בו דיכאון, אדישות וייאוש. בריקנותו ובמחסור הנפשי שלו נזכר בשנה הישראלית שלו, בבואו לישראל לשנת סמינר בקיבוץ. ומי שתוהה מיהו רון ואיך הוא, הרי הוא לפניו:
"רון גלמן, יליד ניו-יורק, גדל בברוקלין, בשדרת אושן פארק-ויי ולמד בבית-ספר עממי ותיכון אזורי. בגיל שתים-עשרה הצטרף לתנועת-נוער ציונית, יצא עם החברים למחנות קיץ, שהה בחוות-הכשרה בסופי-שבוע, פגש במיכל, חניכת התנועה ממונטריאול שבקנדה, וחברותם, ברבות השנים, הצמיחה נישואין. מיכל סירבה לעלות לישראל, כיוון שטיפלה באימה המשותקת בגפיה. רון נאלץ לעזוב את התנועה ונרשם ללימודי משפטים באוניברסיטת קולומביה. אביו נפטר בהיותו בן עשרים ושתיים, ואימו שנה לאחר-מכן מדום-לב. רון לא עלה ארצה עם יתר בני שכבתו, ותחושות של החמצה ליוו אותו כל השנים. לא אחת נזכר בקיבוץ, כשעבד בבריכות הדגים, והתגעגע לנופיו ובמיוחד לשבתאי מנהל ענף המדגֶה." (עמ' 15ׂׂ)
אך הכול השתנה, כאמור, כשאשתו ובנו אבדו לו. אז, בריקנות שבה היה נתון, בגעגועים לאשתו ולבנו ובבדידות שבה שקע, הוא נזכר כי לפני שנים, כאשר היה נער בן שש עשרה שנים, בהיותו כאמור בשנת "סמינר" בקיבוץ בצפון, בישראל, הכיר במפתיע את מיר'קה היפה שבגרה ממנו בשנים אחדות בהגיחה פתאום לחייו. ביממה האחרונה כנראה של שהותה הקצרה, היא מצליחה לגרור אותו לקיים עמה יחסי מין בסוכה שבכרם, ובאותו לילה, משתאוותו המערפלת מביאה אותו לנקוש על דלת צריפה, היא גוררת אותו אל האפלולית שבפנים ומטביעה אותו בתוך עצמה במפגן של מיניות שממנה הרתה. בתום הסמינר בן השנה נוסע ירון לארצות הברית, ואז היא מאתרת אותו ומודיעה לו בקצרה כי היא נושאת ברחמה את ילדו וכי בדעתה ללדת ולגדל אותו. היא אינה מסבירה מעבר לכך, אך בהמשך וכעבור שנים יסתבר שלא במקרה זימנה את בתוליו הגועשים אל תוך עצמה, וכי רצתה מתוך בחירה מודעת בזרעו.
ההחלטה של רון למצוא כעבור כל אותן שנים את מיר'קה, כנראה אם בנו או בתו, שאמורים להיות כמעט בני שלושים שנה, נופלת כרשת מלאת דגיגים בידי המחבר, והוא מוביל את הקורא דרך גלריה של דמויות ניו-יורקיות ואחרות כל-עוד נמצא ירון בניו-יורק: זו של פרופסור מרצה בדווי ישראלי, שנואם באוניברסיטה באופן נלהב בזכות ישראל בצמוד לסיפורו האישי, דווקא באוזניהם של סטודנטים יהודים שתוקפים את מדינת ישראל. או כת של שחורי עור הטוענים ליהדותם ולהיותם בני השבטים האבודים ומטיפים לכך בדבקות רבה בבית כנסת בברוקלין, לא בלי להביא את סיפור התגלגלות יהדותם, לטענתם, מאז עלו האשורים על ירושלים.
עיקרו של הספר הוא הקיבוץ, ו
ישראל זמיר מביא ממנו אנקדוטות וסיפורים לא מעטים ולעתים הם משעשעים למדי ממרחק ראייתו של קורא. יש אווירה מיוחדת ושונה בסיפורים אלה, אף היסטורית, כשם שהחיים עצמם בקיבוצים שונים כמובן. הנה כמה שורות על הפילוג של קיבוץ עין-חרוד:
"גניה סיפרה לרון שהם שוחחו על הפילוג האומלל שהתחולל בקיבוץ-המאוחד בראשית שנות החמישים וביקשה לדעת אם הוא מכיר את הפרשה. רון ענה כי גרשון, מזכיר-קיבוץ בעמק, סיפר לו, כי באותם ימים עבד כחצרן ומדי יום הגיע לרפת, עמס כדי חלב על עגלה רתומה לזוג פרדות, בניאס ויפה, ודהר עימן ל"תנובה תל-יוסף". באחד הימים איחר לצאת וידע שלא יספיק לשוב בזמן לארוחת צהריים ועלה לחדר-האוכל בעין-חרוד. באותם ימים נהוג היה ששכנים אוכלים זה בקיבוצו של זה. הוא לא ידע, כי חדר האוכל בעין-חרוד חצוי לשניים: חברי מפאי ישבו מימין ומפ"אמניקים משמאל, ואולי להפך. לתומו, התיישב בין מפא"יניקים ושם לב שבטור ממול ישבו כמה ממכריו, כשהם סובבים אצבעם סביב רקתם ומסמנים לו, שכנראה דעתו נטרפה עליו; כיצד העז להתיישב בין מפא"יניקים." (עמ' 162)
זאת ועוד: "בערב, קרוב לחצות הופיעה קבוצת עין-חרודים בראשות יוספ'לה טבנקין רכובה על שני טרקטורים, שגררו אחריהם שתי מחרשות כבדות. חבר בשם גברוש המתין להם ליד השער. הם נכנסו בחשאי לקיבוץ והסתירו את הציוד החקלאי ב"חורשת אמריקה" - מערב לשיכונים המערביים, כך שביום הפילוג המחרשות לא יחולקו בין שני ה'קיבוצים." (עמ' 162)
אם כן שלושים שנה עוברות בין יום הזריעה הרחוקה והנמהרת ההיא, ליום בו הוא מתעורר לחיפושיו אחרי מה שצמח. הוא מתקשר למזכיר הקיבוץ בו שהה באותן שנים, מזדהה ומבקש לחזור לחיות שם ולעבוד במדגֶה שאהב, בבקשו גם שיעזרו לו לעלות על עקבותיה של אותה מיר'קה יפהפייה ולמצוא אותה. הוא מחליט למכור את חלקו במשרד עורכי הדין בניו-יורק לשותפו, ומגיע ארצה. ולמי הוא שח את לבו אם לא לחברו שם, לסטיב.
סטיב, הוא שאול, שחובר אליו בדרכו, ישראלי בעבר, בן קיבוץ בצפון הארץ ובנה של אם חד הורית שנותר יתום ונוסע לארצות הברית כדי לחיות עם דודו. הוא גדל להיות רופא בכיר העוסק בתרומות של זרע אדם, וכשבאה העת והוא מחליט לשוב לישראל הוא מתרחק דרומה, אל קיבוץ בנגב הרחוק, שמא יפגוש בטעות צעירה שנולדה מאותו תורם שגרר אותו אל העולם. אך דווקא הוא נופל לתוך אהבה של מי שנולדה מאותו זורע מופלא ומתבררת כאחותו. ועוד כהנה וכהנה דמויות מעניינות למדי שרון גיבורנו פוגש בדרכו, כדי שמר זמיר יספר את סיפורן תוך שהוא מביא את סיפורו שלו.
כך מתחיל ונמשך סיפור החיפושים אחר מיר'קה, אך הדרך כאמור ארוכה ועמוסת סיפורים צדדיים, שירון ולעתים גם שאול מעורבים בהם או לפחות מיודעים אליהם. מפרק לפרק מתברר הרומן של מר זמיר כמכמורת רחבה, שזורה היטב באירועים שכולם סיפורים של ועל אנשי קיבוץ, יוצאי קיבוץ, חוזרי קיבוץ, ועל קיבוץ שטרם הופרט וזה שלאחר הפרטה. ורצונו של רונן לשוב אל הקיבוץ שבו שהה בעבר ואל המדגה שבו עבד מהווים עכשיו בעיה, כי הקיבוץ כבר הופרט והכללתו בין אנשי הקיבוץ תנגוס בחלקם של האחרים, לפי כך אין זה מובן מאליו.
בקיאותו של מר זמיר בחיים בקיבוצים אלה ואחרים היא רבה וברורה, בהיותו איש קיבוץ בעצמו, והוא מביא דרך הסיפורים את הפכים השונים של החיים בתוך המסגרת המיוחדת והשונה הזאת, על המיוחדות, על המוגבלויות ועל המחויבויות אשר אותן היא יוצרת.
"אחת הבנות שאלה, אם בגילם הצעיר, הם מסוגלים להתחייב בשבועה שיגשימו בקיבוץ, ושאלה אם לא תהיה זו שבועת-שווא? ואם תפגוש בצבא בחור צעיר, שתתאהב בו והוא יסרב לבוא לקיבוץ, האם עליה להיפרד ממנו בשל אותה הבטחה?
"מישהו השיב, כי ההבטחה נוגעת לכוונה-שבלב. והיה מי שראה בלגימת יין ובעישון סיגריה מרד במוסכמות התנועה, שמחנכת לחופש-בחירה, לעצמאות מחשבתית, למרד בסביבה ולא היצמדות לאיסורים דרקוניים. אותו חבר סיפר, ששמע מאחיו הגדול, שבאחד מקיבוצי הנגב, בגלל זנב של סיגריה, סילקו חבר מקיבוץ. האם זה הגיוני?!" (עמ' 125)
כך או כך נוחת רון בישראל ומתחיל את חיפושיו, והדרך אינה אלא חרוזים נוספים באותה מחרוזת של סיפורים אשר המחבר שוזר בכל מהלך ומהלך. אולי אביא את תוכנו של אחד הסיפורים היותר פיקנטיים בספר, כאשר הקיבוץ מתבהר גם כמקום סגור של הרפתקנות אפשרית, של התחשבנות, של קנאה ושל ניאוף, ושל עקיפת מקובלות שנעשית תוך עצימת עיניים של יודעי דבר המצויים באותה חברה סגורה. אך הדברים מובאים בתחושה של חיבה בתוך השורות, ולא מעט הומור שמבצבץ ביניהן, זאת לצד הביקורת שבדברים אך כזו שלא יוצרת תחושה ביקורתית דווקא אלא של תיאור צורת חיים, אשר ברובה יכולה להיות טובה.
הנה מיצוי סיפורו של יעקב, או יעקבה, שחמק בחיים מן השואה והגיע לקיבוץ, איש יפה וגדול ממדים, שלא רצה מימיו להינשא אך מסתבר שהיו לו שש נשים מאהבות בנות הקיבוץ שבו חי, אוסף לא מבוטל כלל של נשים בודדות, ואתה צא ולמד. את כולן הוא הִפְרה, כך נימק, מתוך אידיאולוגיה שיש להשיב לעם ישראל במהרה את ששת המיליונים שנטבחו. הוא נהג לעקוב בחשאי ובאהבה אחר גידול ילדיו אצל שש המאהבות שלו ובבית הילדים מבלי שאיש ידע על היותם בניו, ואף אותן נשים לא ידעו אישה על מהות רעותה והשאלה שאולי הייתה צריכה להישאל לא נשאלה. כאשר נפטר ידידנו יעקבה בגיל מבוגר, הוא הותיר אחריו מכתבים לכל אחת מהנשים ובישר לה שהוא אבי בנה, ולפי כך גם סבם של נכדיה. סופו של דבר, שליד קברו נאסף קהל לא מבוטל, שהיה השושלת שלו, ואז גם התברר בהכרח לכל אישה כי קיימות חמש נוספות כמותה. קיבוץ או לא קיבוץ, באה רוח טובה, הבינו עד מהרה כי כולם משפחה אחת, והם עשו מעשה אוהב של השלמה וחברו יחד לשבט שקראו על שמו: "שבט יעקביה."
וכך הסביר בשעתו יעקבה: "נקמתי בנאצים באמצעות הרחם היהודי וכך תרמתי את תרומתי הצנועה לדמוגרפיה היהודית." (עמ' 41)
שנה מקציב רון לעצמו להמשיך בחיפושים אחר מיר'קה, ובאם לא, הוא מחליט, ימצא את דרכו ככל שימצא. ובדרך הזאת הוא פוגש את מוניקה, אלמנה ואם לילדים והוא מתאהב בה. הוא חי אתה, לא בלי שמר זמיר יספר לנו אגב כך את סיפור האהבה הגדולה שהייתה לה עם בעלה שנפל במלחמה, ועל כאב התאלמנותה. אך רון, בהגינות רבה, מספר לה על אותה יפהפייה רחוקה, מי שהעניקה לו את האהבה הקצרה ואולי העזה ביותר ששמע עליה, שהיא ככל הנראה אם בנו או בתו ומבטיח שאם לא ימצא אותה, הרי שישוב אליה לתמיד.
ואז הוא פוגש במקרה מוחלט אישה ושמה מרים, וקורים דברים לא צפויים:
"מרים חשה כי האצבעות הדקות של רון, המונחות על תפוחי ברכיו איכשהו מוכרות לה. היכן ראיתי אצבעות אלו? תחושה מוזרה פקדה אותה והיא חשה רעד בכל גופה." והיא לא לבדה בכך, כי, "אף רון התקשה להסביר מה קורה לו. אף הוא ידע כי פגש בה אי-פעם, אך מתי? היכן? לפתע, היא פרצה בבכי ורון בלי לחשוב קפץ מכורסתו, חיבק אותה ומחה בבהונו את דמעותיה." (עמ' 208)
האם היו אלה תעתועיו של לב נואש, או שמא אכן מצא את מיר'קה? האם המזל, כך כבאקראי, לאחר שלושים שנות פרידה, אחרי היכרות קצרה ועזה ואחרי שנה של חיפושים מתישים זימן לו אותה? ואם זו אכן היא, מה יעשה הוא, מה תעשה היא, מה יעלה בגורל אהבתו השמורה לה, ומה בגורל החיים שחי מזה תקופה מסוימת אך לא מבוטלת עם מוניקה?
פתיחת הספר מעוררת עניין מידי למדי ומובילה את הקורא פנימה, אל פרוזדור הסיפורים הבאים, ולאחר הקריאה ובסיום הרשימה אומר כך: על הקורא לא לדרוש מחויבות יתרה ממר זמיר על המילה "רומן", אותה רשם בשער הספר. מסגרת הרומן שאימץ היא הדרך שבה בחר לחבר את השרשרת או לפרוש את מכמורת הדייגים של הסיפורים על חיי הקיבוץ, כשאותה מסגרת עצמה היא למעשה אחד הסיפורים, הארוך ביותר: סיפור חיפושיו של רון. יש כמובן רצון שמתעורר לדעת אם ואיך ימצא רון את אותה מיר'קה שלו, אך מוטב שלא להיכבש לרצון הזה, אלא לקרוא בנחת את הסיפורים שמר זמיר מזמן לנו וליהנות מהם, כי יש בהם כדי לגרום הנאת קריאה.
נראה שהיה בידי מר זמיר מאגר שופע של סיפורים ומקרים הקשורים בקיבוץ, ואני נוטה להאמין שרובם ככולם אמת, כך התפיסה והתחושה (ואם לא הרי שזו מחמאה בפני עצמה עבורו). הם מלאי חיים ותוססים, בין אם הם עצובים ובין אם טבולים בהומור סמוי או בציניות ובביקורת, בין אם זה סגפני ובין אם זה הולל. כך הוא מצא את הדרך להביאם יחד כתצרף אחד גדול של כחמישה עשר סיפורים שלא חסר בהם הקסם, שמשתבצים ומהווים את מכלול הספר החביב והנוסטלגי הזה, שכתיבתו הקלילה והזורמת עושה אותו נעים לקריאה, מעבר לעדות על תקופה אחרת ואולי על מקומות אחרים. זאת, אומר ללא ספקות, למרות שכל הסיפורים מעניינים ויכלו לעמוד בפני עצמם בספר שבנוי על סיפורים נפרדים מבלי לאבד מטעמם.
זהו ספרו השמיני של ישראל זמיר, אחרי "סנדל של סוס", "עגיל באוזן", "אבי יצחק בשביס-זינגר", "שוקת סדוקה", "לכבות את השמש", "ערבה בוכיה", ו"טנקים באבן-גבירול". ואומר עוד, בשורות אחרונות, כי מי שיש לו עניין בסיפורים מחיי הקיבוץ ימצא כאן את מבוקשו, מוגש בלחלוחית לא מבוטלת ובשפע. אולי כמו השפע של אותו מדגֶה אשר רון, עורך הדין המצליח מניו-יורק לא שכח, והוא בוחר לשוב אליו אחרי שלושים שנה ולעשותו לדרך חיים חדשה.
וכך היה כאשר לחשו, לאחר הכול, ליד אוזנו של מיודענו, עורך הדין היהודי מניו-יורק:
"רון, יש מחר משלוח-דגים, אתה בא?
"רון חייך והשיב:
"בטח שאני בא, דייג או לא דייג?"
(עמ' 239).
