אינני מיסטיקן, ולכן אני משוכנע שאנחנו מוצאים את הספרים ולא הם שמוצאים אותנו. ובכל זאת, אירעו לי בחיי כמה מקרים - כמו זה שיסופר להלן - שבהם התגלה לי ספר מסוים באופן שבו המקרה הסטטיסטי יודע להתחפש לנס.
מדי פעם מרגלית רעייתי ואני מזדמנים לחנויות של ספרים משומשים לשם נבירה וגילוי אוצרות. בין המדפים הרעועים וערמות הספרים המגובבות חלקית, אני חש, כך נדמה לי, כמו צייר אימפרסיוניסטי מול מימי ביצה - אני צד בעיניים. כמעט אף פעם אינני יודע מה אני מחפש שם, ולרוב אני מצפה למגעה המעודד של האזוטריה וליד המקרה הטוב שיסיטו את מחשבתי מהמקום שבו היא נמצאת, יהיה אשר יהיה. ברוב המקרים אני גואל ספר כלשהו מערמה, מטעמי התבדחות ומטעמים שוליים אחרים, אך המפגש בינינו מסתיים לרוב בבדיחה גדולה ומוצלחת עוד יותר. מפגש עם ספר ישן וטוב מחדש זמנית את נעורי שנינו.
באחד הימים נקלענו ל"ספרים בחצר" - חנות לספרים משומשים בקיבוץ כפר גלעדי שבלב אזור הטוב-למות-בעד-ארצנו, היכן שהאריה השואג של חצר תל חי שומר כיום על תהליך ההפרטה. בראשי צפו ועלו זיכרונות מטיול בית ספר: אני וחברַי לכיתה היינו בערך בני שתים-עשרה. את מסענו הרגלי סיימנו בבית הקברות המיתולוגי שבשערי הקיבוץ. נשבענו אמונים לעמנו ולארצנו, תוך עשיית קרניים למצטלמים שמלפנים, שרנו שירי גבורה והקרבה, התעלמנו מהקברים שבגב האריה, והמרנו את פחד המוות בהתפעלות מבוהלת מההרים המכחילים של הגולן ומפסגתו המושלגת של החרמון.
עזבתי את זיכרונות ילדותי ונכנסתי עם מרגלית לחנות, מרחק כמה צעדים מהסליק המפורסם. באופן טבעי למדי, נתפסו עיני לספרים שעניינם חלוציוּת וארץ ישראל.
גם מי שכמוני לא אוהב נוסטלגיה, מוצא את עצמו נהנה מריחם של הספרים המתיישנים, כמו גם מתוכנם המתעפש שצובר יופי מתעתע ורגעי. לנוכח חנויות הספרים חסרות האופי של ימינו, געגוע הוא רגש בלתי נמנע שמתעצם בחנויות לספרים משומשים. הן משמשות מעין מקלטים של עמותת "תנו לספרים לחיות". ומאחר שכל מקום שמעורר בנו מחשבות ורגשות מעלה בנו גם צערים וסיכומים, הרי שחנות ספרים משומשים היא מקום מצוין להתאבל בו על ספרים שאף פעם לא נקרא, על ספרים שקראנו ושכחנו, על ספרים שנשבענו לקרוא שוב ולא קיימנו, ועל ספרייתנו שימיה להתפזר לכל רוח הולכים וקרבים. כלומר, להצטער עלינו ועל חיינו. אני, מכל מקום, אינני מתבייש לעמוד במרכז חנות ספרים משומשים, כיתום המצפה לפגוש את אביו בסיאנס, ולצפות לספר שיקרא לי.
במהרה מצאתי את עצמי מתענג על הטקסט העברי שב"ארצנו / ר' אבא" ועל רוחב היריעה והרגש שהוא מציע. אני מעתיק בחיוך המלווה את ההקלדה קטע ליחיד ולקולקטיב מתוכו:
ובעמק -
ואיש הלך מעין-חרוד לתל-יוסף.
והימים ימי אביב. השדות ירוקים, הכלנית מתפארת באדמותה ורכה היא ורעננה. והרי-גלבוע רוחצים בזוהר השמש.
והאיש צעיר. כוחו במותניו, ועלה באפו ריח אִשה. ויפן כה וכה. מאחריו עין-חרוד, מלפניו תל-יוסף, וישב על אבן על-יד הדרך ויחשוב:
ארבע שנים אני בארץ. שנה בכביש, שנה בכנרת, שנה בירושלים ושנה בעין-חרוד, ואשה אין לי.
והנה נקודה לבנה קטנה, ככף איש, יוצאת מתל-יוסף. וירא האיש ויאמר:
עלמה באה.
ותבוא העלמה עד מקום האיש. ויבט בה, שפתיה שני כאודם הכלנית בהרי-הגלבוע. עיניה שחורות וזכות כמעין עין-חרוד ומתניה נכונות. ויחשוב:
כמה ברָכה בבטנה.
ויקם ויאמר:
שלום.
ותען:
שלום.
ולא דיברו דבר וישבו שניהם על האבן על-יד הדרך.
[...]
ולא התאפקה העלמה, ותשאל:
הזרעתם את כל השדות?
והביט הצעיר עמוק, עמוק לתוך עיני העלמה ויאמר בקול רועד:
רק שדה אחד לא נזרע.
וצחק.
פני העלמה האדימו כשפתיה.
שתקה, נעצה עיניה בעיניו ואמרה:
השדה שלך.
ושאלה:
וביתנו איפה נבנה?
ואמר הצעיר:
אחת ליופי ולאהבה תל-יוסף ועין-חרוד, העמק והגליל, שומרון ויהודה, באשר תבחרי אבחר. כי אחת היא ארצנו לעבודה, ליופי ולאהבה.
את הקטע הזה ראוי לקרוא בקול ובהטעמה ובליווי תנועות ידיים מדגישות, ורצוי שברקע ינגן חליל, ואם אפשר יושמעו פעיות עולות ויורדות. אם תטו אוזן תוכלו לשמוע היטב איך הפאתוס זורם בכלי הדם.
