X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
יומן ראשי  /  ספרים
בספר שיריה החדש של מלכה נתנזון נראה שהושקעה מלאכת חיים ויש בו שירה מזוככת ביחד עם כאב
▪  ▪  ▪
עטיפת הספר

"ציפור מכונסת כנף", ספר שיריה החדש של מלכה נתנזון, נכתב מתוך פצע פתוח והתחושה לאורך הספר כי הפצע מדמם. דומה שהושקעה בספר מלאכת חיים, גם באורכו וגם בתוכנו, כאשר כל עמוד שהופכים בו אינו אלא עוד שאיפה של אויר לתוך ריאות שנושמות חמצן, אך נושפות שירה מזוככת באותה מידה שהיא טעונה בכאב.
צִפּוֹרֵי גַּן עֵדֶן בִּשְׁמוּרוֹת עֵינֵיךָ
מַפְרִיחוֹת בִּי יוֹנִים
נֶאֱחֶזֶת בָּהֶן
כְּאַחֲרוֹן הַטּוֹבְעִים
(מתוך חופשי מכאב, עמ' 17)
אהבתי מאוד את השורות האלה. אהבתי במובן של עוררות הרגש. כך משוררת עזת הבעה מתיכה מילים ומזילה אותן לתוך לבך, ובתהליך מידי אהבתי את עיניו הזַכות של האיש שהמילים נכתבות לו. כי כאשר היא מביטה בו, היא רואה את העיניים שתלויות בה ונאחזות בה כעיניו של ילד שאוחז בכוח בידי אמו הטובעת. לא אגזים אם אומר שבלעדיו היה אולי קשה למשוררת, ככל שתהיה ברוכה - וגברת נתנזון ברוכה מעבר לספק - לכתוב שירים כאלה, להגיע להבעות האלה.
לא אגזים גם אם אומר שהוא מצטייר כעוגן של חייה, של שירתה החיה, קוּף המחט שלה, חלון כוחותיה, אותו חלון שדרכו היא רואה את עיניו המזוככות וצופה במה שיש בן, וכי הוא-הוא החוט העובר דרך הקוּף ההוא ושוזר פסה אחר פסה את רקמותיה, את חייה. ואני פותח באמירה הזאת, בשורות האלה לאחר קריאת הספר, כדי להבהיר כי הוא נוכח לאורכו בכל עוצמתו ובכל חולשתו. רוצה לומר, בכל כוח הכאב שהוא נושא וככל היותו מושא אהבתה הגדולה שנעשתה כואבת.
וּשְׁנַיִם אוֹחֲזִים בְּבֶגֶד נִשְׁמָתוֹ שֶׁל אֲהוּבִי
וּמֵאָבָק עִקֵּשׁ נִטַָּשׁ בֵּינֵינוּ
וַאֲהוּבִי,
וְהַחֲשֵׁכָה הַהוֹלֶכֶת וְנִצְרֶבֶת בּוֹ
כְּמַמָשׁוּת הַלַּיְלָה הַסּוֹגֵר
וְאֵפֶר מַר נִצְבַּר עַל פָּנָיו הַיָּפִים
וְאֵפֶר מַר מְכַסֶּה אֵת רִיסָיו
מָה לָאֵפֶר הַזֶּה וְלַאֲהוּבִי, אופֶלְיָה?
מָה לָאֵפֶר הַזֶּה וְלַאֲהוּבִי?
מָה לָאֵפֶר הַזֶּה
אֹפֶל יָהּ
זַעֲקָתִי
וְאֵלֶם קוֹלִי
(מה לאפר הזה ולאהובי, עמ' 25)
אודה ולא אבוש, קשה השיר. קשה להכיל את הספר הזה, קשה לספוג את השירים האלה מבלי לכאוב. גם כשיר בודד, אבל כמו הספר כולו - מעבר ליכולת הכתיבה הנפלאה, שוב - כוחו בזעקה האילמת שבו.
זעקת האהבה כזעקת החיים וזעקת החיים כזעקת הדאגה העמוקה לאדם אחר, שהוא חייה. "וְאֵלֶם קולִי", כותבת הגברת נתנזון בשורת השיר האחרונה, אך כל כך ניתן לשמוע את הזעקה לאורך השורות! ועד כמה, מתוך הרטוריקה של הדברים החוזרים ונשאלים מדם לבה, עד כמה מפליאה היא לזעוק למענו - הוא שעיניו תלויות בה בעוד היא עצמה בסכנת טביעה. כמוה כנתלית בתלות שלו בה. בהזדקקות שלו אליה. בהיותו חלק בלתי נפרד ממנה, ושמא חייו תלויים בחייה.
האם הסבל שבעיניו יביא אותה אל האור? נראה שהיא חבה לו על כך, באופן מצער, ולא מעט. חבה בשעתה זו את הכורח להיות שם עבורו, וכך גם את הכוח של משיית עצמה מתוך הטביעה שלה.
כְּשֶׁגּוּפְךָ מִזְדַּעֲזֵעַ בְּגַבִּי
צִפּוֹר הַפַּחַד חורֶצֶת גַּם בִּי
וְיָדִי בְּיָדֵךְ
כְּבִעְבּוּעַ מֵי רוֹתְחִים
כְּשֶׁיָּדֵךְ רָפָה
וּנְשִׁימָתְךָ קְצוּבָה
גַּם בִּי
גַּל הַשֶּׁקֶט
מוֹלִיךְ תְּפִלָּה
מִבַּעַד לְרִקְמַת הַחֹשֶׁךְ
(מבעד לרקמת החושך, עמ' 33)
וכאן אומר - היות שזה מובא על גב הספר, והיות שספרה הקודם של גברת נתנזון דן בו ובסבל שלו - כי האיש שאתה הוא הלום קרב שחייו מסויטים, וכי במידה שסבלו הוא סבלה, כך גל השקט הנדיר שחולף עליו, שחולף בו, ויהיה אמתי או לא, הוא גם השקט שלה. של דאגתה הגדולה. של החמלה האוהבת וחסרת הגבולות שבה, שאותה היא מרעיפה עליו בלי גבולות. מפליא עד כמה היא עוסקת בו, לפחות כמו בעצמה ודומה שאף שיותר.
אבל זה בא ומחזק בי את הסברה שהזדקקותו לה יוצקת בה כוחות למענו, בעוד הוא מבקש ממנה מחילה על מה שהוא גורם לה. ואדם שואל היכן כאן הסתירה, הלא חייבת להיות כאן סתירה גדולה - אך מתברר שיש כוח סמוי שמבטל את הסתירות כולן והופך אותן במין שתי וערב, מכאן חרדה ומכאן כאב, למרקם אחד של לחימה על החיים. חיים של שניים.
ולהלן אביא את השורות הבאות:
כְּמוֹ צִפּוֹר עִוַּרְתָּ
אַתָּה מְאַבֵּד גֹּבַהּ
סוּפַת הַמִּדְבָּר מִשְׁלַחַת בְּךָ חִצֵּי מַתֶּכֶת מֻרְעָלִים
פּוֹעֶרֶת בְּךָ סִיבִי זִכָּרוֹן
שִׁבְעִים עוֹרְבִים עוֹשִׂים בְּךָ כִּבְתוֹךְ שֶׁלָּהֶם
אֲנִי מַאֲזִינָה לְקולותֵיהֶם
מְנַסָּה לְסַגֵּל לְעַצְמִי כֹּחַ נֶגְדָּם
אַתָּה מַבִּיט בִּי כִּמְבַקֵּשׁ מְחִילָה
אֶנֶרְגְּיָה לֹא בְּרוּרָה בָּאָה בִּי
כְּמוֹ בְּיוֹם חֹרֶף כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ מִבְּקִיעָה עַצְמָהּ מִמְּעִי שָׁמַיִם
לְרֶגַע אֶחָד שֶׁל חֶסֶד מְזַכֵּךְ
אֲנִי נֶאֱחֶזֶת בָּהּ
מְלַמֶּדֶת עַצְמִי לְהָשִׁיב סֵדֶר בִּפְחָדֶיךָ
לְהַטּוֹת מְחַדֵּשׁ אֶת הַפֹּעַל פָּחַד
לִבְרֹא סִימָנִים
(להטות מחדש את הפועל פחד, עמ' 41)
והיא שואלת אותו, בכאב עמוק ובחמלה גדולה, את זה שמצוי בתוך התופת ואינו יכול להשיב לה:
אֵיךְ לְגֶרֶשׁ מִגּוּפְךָ אֶת שֵׁדֵי הַשְּׁאוֹל
שֶׁהִתְקַבְּצוּ וּבָאוּ גְדוּדִים גְדוּדִים
לְכַלּוֹתְךָ נֶפֶשׁ
(מתוך צל איש, עמ' 42)
היא מצויה אתו בתוך הקרב, היא רואה את העורבים העטים עליו, חשה את הצל האפל שנוחת ומחשיך כאילו זה נוחת עליה, ולומדת להתגונן. היא זקוקה לכוחות של מלחמה כנגד המלחמה שמתנהלת תדיר בתוכו, נשקפת מולה מעיניו, והיא יודעת כי אם תיפול ייפול עמה גם הוא.
אכן, עם הקריאה נצברת לעתים התחושה כי היא שוכחת לכאוב את כאבה שלה, שוכחת לכתוב על עצמה מתוך כאבה על האחר שלידה. אבל אז, כשקורה ובאה שעת שקט, כשרעד גופו רוגע, אזי היא זוכרת את עצמה ובתוך אותה רגיעה מדומה שורט הלילה בגופה, קול העורבים שמוכר לו היטב נצרד באזניה, והיא חשה את שריטת הסרטן שהנה הוא משמיע קול, לא חדש אבל נשמע עכשיו, קול שרק היא שומעת, שחובר לקולם של העורבים כהכרזה מחרידה על סכנה קרבה ובאה.
שְׁעוֹת הַשֵּׁנָה מִתְפּוֹגְגוֹת
וְלַיְלָה אָרֹךְ פּוֹלֵשׁ אֶל הַזְּמַן הַמּוּעָט שֶׁנּוֹתַר
כְּמוֹ מְבַקְּשׁוֹת לְהַסּוֹת בְּקוֹל שַׁאֲגַת חֲתוּלִים שֶׁלָּהֶן
אֶת קוֹלוֹ שֶׁל הַסַּרְטָן
תָּפַס חָזָק
וְגוֹמֵר
(תפס חזקה, עמ' 130)
אֲנִי, שֶׁכָּל חַיַּי חֻפְשָׁתִי אַחַר דֶּלֶת נוֹסֶפֶת
נִלְכַּדְתִּי עַל סִפָּהּ
(הדלת, עמ' 143)
בחושך, בתחושה קשה של החמצה, בקרב על שינה חומקת, כאשר הלילה פורש כנפיים קרות, היא מתכווצת לתוך עצמה, לתוך הפחדים שלה שאינה רוצה לחשוף אותם לעיניו, לתוך הסבל שלה שהיא רוצה לחסוך ממנו. היא מתכנסת לתוך קונכייה משלה ומשתבללת לתוכה, כאשר בחרדתה היא מציירת לעיני רוחה את המחלה, עושה אותה נראית, מצטיירת לה בתוך גופה. אך כאשר היא רוצה לגבור, בכל זאת באים לעזרתה התפילה שבה ורצון החיים שלה ומציירים בתוכה ציורים אחרים, טובים יותר.
כך, בקוּמה משם אל חיוורוּת האור, היא מוצאת עצמה אוזרת כוח ובאה אל השירים, אלה שמזינים אותה חזרה ונוטעים בה ייחורים של תקווה. אותה תקווה עזה שמתחדשת בה מדי יום, יום ביומו, מדי זריחה חדשה.
כָּל עֶרֶב הִיא מְגִיפָה עַצְמָה מִפְּנֵי הַמַּרְאוֹת
וּמִפְּנֵי הַקּוֹלוֹת
וְשׁוֹתֶלֶת אִילָנוֹת בָּכוּת
וּמַצְמִיחָה יִחוּרִים
וּמִזְּרִיעָה עַצְמָהּ מֵחָדָשׁ
לְהוֹצִיא מָתוֹק מֵעַז
וְגַם הַלַּיְלָה
תֹּאפֶה לֶחֶם יִסּוּרֶיהָ
טָהוֹר מִכָּל טָהוֹר
וְתָבוֹא אֶל עָצְמָה
כְּכַלָּה בְּחֻפָּתָהּ
הִיא תָּבוֹא אֶל הַמִּלִּים
(היא תבוא אל המילים, עמ' 185)
ויש שהחיים עצמם, אותם אלה שמכאיבים לה שולחים אליה נחמות שמולידות תקוות. נחמות ותקוות שמביאות רגעים של כוח, של היתלות בחיים, היאחזות בם, אפילו במעט של שמחה זכה שמדבקת אותה:
"בּוֹאִי לִרְקֹד, סָבְתָא," אוֹמֶרֶת נֶכְדָּתִי,
וּכְבָר נִשְׁפָּכִים הַצְּלִילִים וּמְמַלְּאִים אֶת הַבַּיִת
שֶׁכָּל פִּנּוֹתַיו כְּאֵב
אֶרֶץ פָּאוּנִים שֶׁבִּי מִתְמַלֵּאת צִמְחֵי מַרְפֶּה וּקְטֹרֶת פִּילִים
אֲנִי חוֹפֶנֶת אוֹתָהּ בֵּין זְרוֹעוֹתַי
וְנַעֲנֵית
גּוּפִי נֵעוֹר וְנַעֲנֶה לְחֶמְדַּת הָרֶגַע
גַּם שְׁרִירַי
עוֹד מְעַט יִתְדָּלְדְּלוּ
וּרְצוֹנוֹתַי
אֲבָל עַכְשָׁו
(בארץ הפאונים, עמ' 96)
את השורות הריקות ימלאו הקוראים. לא יוכלו אחרת. כי זה מובן, כי עכשיו הוא הרגע הזה. וכול רגע יכול להיות נצחי, בדיוק כפי שנצח יכול להיות כרגע בעיני מי שחווה אותו. ואוסיף ואומר עוד, כי על עטיפת הספר נראות עיניה כתוהות על כך, וכי הפנים היפים שבציור לוכדים מיד את העין בגווניהם ומזמינים פנימה. כי גם הציור היפהפה שנראה כבת-דמותה של המשוררת, שעושה לנו זאת, ציור בְּרוּך-מכחול ומשוּח ברוׂך של צבע הוא מעשה ידיה. כפי שאמרתי, מעל לספק מצוי כישרונה, ונראה בעליל שיותר מפנים אחדים לו. ולפני שאסיים את רשימתי הקצרה, שנגעה ולא נגעה בספר, שהכילה רק מעט ממנו, אביא את תקוות האור שאותה היא טווה בשני השירים הקצרים הבאים:
כְּשֶׁבֵּית הֶחָזֶה מִתְמַלֵּא שִׁירַת הַיַּרְגָּזִי
אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁעוֹד שַׁחַר עָלָה
וְהָעוֹרֵב בְּ גַ עְ גּ וּ עָ י ו
לֹא יָכֹל
לוֹׂ
(שַׁחַר, עֲמ' 144)
הַתִּקְוָה, בִּכְזַב כְּנָפֶיהָ
נִשְׂרַפְתִּי -
צִפּוֹר עֵירֻמָּה
שִׁירִי לִי, צִפּוֹר הַמִּלִּים,
וְאֶתְכַּנֵס בִּכְנָפַיִךְ
כִּי תְּאֵבַת חַיִּים אֲנִי
(כִּי תָּאבַת חַיִּים אֲנִי, עֲמ' 145)
ברור לי, כאמור, כי לא מיציתי את מה שהספר מכיל. מודה שוב כי קשה להכיל את כל מה שיש בו, וכי עוד ייכתב עליו בידי טובים ממני. אך דעתי, הבנתי ותחושתי הן כי נראה ששלושה דברים אוחזים בה, בגברת נתנזון - ושמא נכון יותר לומר במשוררת, ואולי עוד נכון מכך לומר בדמות העזה שבספר - ואלה לא יניחו לה: האיש שלה, תאוות חייה, יצירתה. שלושה דברים, וזה יותר מדבר אחד ויותר משניים. ובהיותה תאֵבת חיים כל-כך, מתאווה כל-כך, כמהה כל-כך, אוהבת כל-כך - איך תוכל להחמיץ את הזריחה? איך יוכל האור לסרב לה? ואיך תוכל, מעל לכול איך תוכל להרפות מכחול עיניו של האוהב שלצדה?

מלכה נתנזון: "ציפור מכונסת כנף", הוצאת "ספרא" 2014, 185 עמודים
תאריך:  03/11/2014   |   עודכן:  03/11/2014
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
 
תגיות מי ומי בפרשה
 יוסף כהן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט
סדום ועמורה עיתונות
בכנפיים מכונסות
תגובות  [ 7 ] מוצגות  [ 7 ]  כתוב תגובה 
1
לאחר קריאת הרשימה של יוסף כהן
ר. מיפו.  |  3/11/14 17:04
2
בתגובה לסקירה
סיידוף מזרחי רחל  |  3/11/14 20:33
3
המעין הנובע מהכאב
נורית צדרבוים  |  4/11/14 20:37
4
,ספר שירה מעולה
יוסף כהן א לרן  |  4/11/14 21:45
5
מאמר טוב על ספר טוב
חיים ספטי  |  4/11/14 23:30
6
התפעמות
אביחי קמחי  |  5/11/14 07:59
7
בכנפיים פרושות
חיה בנצל  |  7/11/14 04:14
 
תגובות בפייסבוק
 
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
שולמית קיסרי
המחבר נפגש בשנות מגוריו בגרמניה עם דמויות בעלות נגיעה להיסטוריה של גרמניה ולתרבותה, רובן מייצגות את הקרע הפנימי של גרמניה האחרת. זאת המחפשת עדיין את מקומה, דמותה, אופייה ורגשותיה
ד"ר חיים משגב
רומן בפרקים: הכל אמיתי, והכל קרה. העובדות קצת שונו - והדמויות קצת טושטשו. אבל כולם מכירים אותם - את השופטים הלא-חכמים ואת עורכי הדין הלא-ישרים-במיוחד ואת המפכ"ל שקומבינות רוחשות בליבו ואת הפוליטיקאים שמחפשים ריגושים בדירת-מסתור, ובעיקר את הנשים החזקות שמשחקות בגברים חלשים. ויש גם ראש ממשלה שעומד בראש המערכת
מיכאל הרשקוביץ
פרק מתוך הספר "מראה סדוקה" המתאר את קרב החווה הסינית במלחמת יום כיפור ב-1973 מנקודת מבטו של המחבר, אשר השתתף בקרב כשריונאי בגדוד 100 של אהוד ברק
ציפי לוין
ורדה חושפת את סיפורה של זהרה, משנות ה-30 של חייה (כולל אפיזודות ילדות) ועד מותה בגיל 50 פלוס    היא מוצאת דמות מרתקת: זהרה הייתה בין הראשונים שכתבה שיר ערס-פואטי עוד לפני שהשירה הערס-פואטית עלתה לכותרות
הרצל חקק
תצפית לעבר, אמנות מיוחדת שמאירה באור יקרות את הסיפור הקצר    הקריאה סופגת את נשמת הסיפורים, משהו שמעבר להם, אותה רוח שכל כולה לופתת אותנו
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il