בבית הקפה של הנעורים האבודים

פטריק מוֹדיאנוֹ, חתן פרס נובל לספרות לשנת 2014, הוא אחד הסופרים האהובים, הידועים והמוערכים בצרפת. הוא פירסם עשרות רומנים, וכן כתב ספרי ילדים ותסריטים לקולנוע. מודיאנו זכה במהלך השנים בפרסים יוקרתיים, בהם פרס האקדמיה הצרפתית לשנת 1972 (על ספרו "שדרות הטבעת"), פרס גונקור לשנת 1978 (על ספרו "רחוב החנויות האפלות"), ועוד פרסים רבים על מכלול יצירתו. מודיאנו נולד בשנת 1945 בפרבר של פריז, לאב ממוצא יהודי-איטלקי ולאם בלגית. קורותיהם של ההורים - איש-עסקים מפוקפק ושחקנית - בזמן המלחמה, וקשריהם עם חוגים של משתפי פעולה, שימשו בהמשך חומר ליצירתו של הבן. ילדותו ונעוריו של מודיאנו היו קשים, ועברו עליו בעיקר בפנימיות. בהיותו בן 11 מת ממחלה אחיו הקטן והאהוב רודי, לו הקדיש בהמשך את ספריו הראשונים. הרומן הראשון שלו, "כיכר האֶטואל", פורסם ב-1968 בצרפת, וראה אור בעברית בשנת 1979, לצד רומן נוסף שלו, "שדרות הטבעת" (בספר "שני רומנים", בתרגומם של יהושע קנז ואביבה ברק, ספרי סימן קריאה / הקיבוץ המאוחד). מאז, הקדיש את עצמו מודיאנו לחלוטין לכתיבה. בשנת 1970 נישא לדומיניק זרפוס. לשניים שתי בנות, ואחת מהן, מארי מודיאנו, גם היא סופרת. מודיאנו, שמתגורר בפריז וממעט להתראיין, הוא הסופר הצרפתי החמישה-עשר שזוכה בפרס נובל לספרות. בין ספריו שתורגמו לעברית: "רחוב החנויות האפלות" (עם עובד, 1979), "וילה נוגה" (זמורה, ביתן, מודן, 1980), "מִשמר הלילה" (זמורה, ביתן, מודן, 1981), "נעורים" (זמורה-ביתן, 1982), "ימי ראשון של אוגוסט" (מסדה, 1987), "מֶמוֹרי לֵיין" (זמורה-ביתן, 1989), "מה קרה לדורה ברודר" (זמורה-ביתן, 1998) ו"מותק הקטנה" (זמורה-ביתן, 2003).

מבֵּין שתי הכניסות לבית הקפה, היא נכנסה תמיד בצרה יותר, זו שקראו לה דלת החושך. היא הייתה מתיישבת ליד אותו שולחן, בירכתי החדר הקטן. בהתחלה לא דיברה עם אף אחד, אחר כך התחילה להכיר את הקבועים של לֶה קוֹנדֶה, שרובם היו בגילנו, נאמר בין תשע-עשרה לעשרים וחמש. לפעמים הייתה מצטרפת לשולחנות שלהם, אבל לרוב נשארה נאמנה למקום שלה, הרחק מאחור. היא לא הגיעה בשעה קבועה. אפשר היה לראות אותה יושבת שם מאוד מוקדם בבוקר. או שהייתה מופיעה דווקא לקראת חצות, ונשארת עד הסגירה. זה היה הקפה שנשאר פתוח הכי מאוחר בשכונה, יחד עם לֶה בּוּקֶה ולָה פֶּרגוֹלָה, וקהל הלקוחות שלו היה הכי מוזר. אני תוהה, ממרחק הזמן, אם לא נוכחותה עצמה היא שהעניקה למקום ההוא ולאנשים ההם את המוזרות שלהם, כאילו הספיגה את כולם בבושם שלה. נניח שהיו מביאים אתכם לשם בעיניים קשורות, מושיבים אתכם ליד אחד השולחנות, מסירים את המטפחת ונותנים לכם כמה רגעים לענות על השאלה: באיזו שכונה של פריז אתם נמצאים? אם הייתם מסתכלים בשכנים שלכם, ומקשיבים לשיחות שלהם, ודאי הייתם מנחשים: באזור צומת האוֹדֵיאוֹן, שבעיני רוחי מצטייר תמיד עגום תחת הגשם. יום אחד נכנס ללה קונדה צלם. דבר במראהו לא הבדיל אותו משאר הלקוחות. אותו גיל, אותו לבוש מרושל. הוא לבש מעיל ארוך ממידתו, מכנסי בד, ונעל נעליים צבאיות מגושמות. הוא צילם הרבה תמונות של האנשים שישבו בלה קונדה. גם הוא נהיה אחד מהקבועים, והשאר התייחסו אליו כאילו הוא מצלם תמונות משפחתיות. כעבור זמן רב, התצלומים האלה הופיעו באלבום שהוקדש לפריז, ובתור כיתובים הופיעו פשוט השמות הפרטיים של הלקוחות או הכינויים שלהם. ורואים אותה בכמה מהתצלומים האלה. היא תפסה את האור יותר טוב מהשאר, כמו שאומרים בקולנוע. מכולם, היא הראשונה שמבחינים בה. בתחתית העמוד, בכיתובים, היא מצוינת בשם לוּקי. "משמאל לימין: זַכַּריאַס, לוקי, טרזן, ז'אן-מישל, פרֶד ועַלי שֶריף..." - "בחזית, יושבת ליד הדלפק: לוקי. מאחוריה: אנֶט, דוֹן קרלוֹס, מירֵיי, אַדַמוֹב ודוקטור וַאלָה." היא יושבת מאוד זקופה, לעומת האחרים שרובצים בתנוחות רפויות, זה שכּונה פרד נרדם למשל כשראשו שעון על ריפוד העור של הספסל, ורואים שכבר כמה ימים לא התגלח. צריך להבהיר: השם לוקי ניתן לה מאז שהתחילה לפקוד באופן קבוע את לה קונדה. הייתי שם ערב אחד כשהיא נכנסה לקראת חצות, אחרי שכולם כבר הלכו חוץ מטרזן, פרד, זכריאס ומיריי, שישבו סביב אותו שולחן. טרזן הוא שצעק: "תראו, הנה לוקי!..." ברגע הראשון היא נראתה מבוהלת, ואז חייכה. זכריאס קם והכריז בחגיגיות מעושה: "הלילה, הריני מטביל אותך בשם לוקי." וככל שנקפו השעות וכל אחד מהם קרא לה לוקי, התרשמתי שהיא חשה הקלה למשמע השם החדש שלה. כן, הקלה. למעשה, ככל שאני מהרהר בזה, אני שב ומשתכנע בהתרשמות הראשונית שלי: היא מצאה כאן מפלט, בלה קונדה, כאילו רצתה לברוח ממשהו, להימלט מסַכנה. המחשבה הזאת עלתה בי כשראיתי אותה יושבת לבד, מאחור, במקום שאיש לא היה יכול להבחין בה. גם כשהיא התרועעה עם האחרים, היא לא משכה תשומת לב. היא נשארה שקטה ומאופקת, והסתפקה בלהקשיב. אפילו אמרתי לעצמי שהיא מעדיפה, ליתר ביטחון, להצטרף לחבורות הרעשניות, ל"צעקנים", אחרת לא הייתה יושבת כמעט תמיד בשולחן של זכריאס, ז'אן-מישל, פרד, טרזן ולָה הוּפָּה... כשהייתה בחברתם היא התמזגה ברקע, הפכה לדמות אנונימית בקבוצה, מהדמויות שמצוינות בכיתובי התצלומים כ"לא מזוהה" או פשוט "X". כן, בהתחלה, בלה קונדה, אף פעם לא ראיתי אותה יושבת עם מישהו ביחידות. וגם אם אחד הצעקנים היה קורא לה לוקי בקולי קולות, זה לא היה נורא, כי הרי זה לא היה שמה האמיתי. ובכל זאת, מי שהסתכל היטב יכול היה לגלות כמה פרטים שהבדילו אותה מהשאר. הלבוש שלה היה מוקפד בצורה לא-אופיינית ללקוחות לה קונדה. ערב אחד, כשישבה עם טרזן, עלי שריף ולה הופה, היא הדליקה סיגריה ונדהמתי לראות כמה עדינות כפות הידיים שלה. מה שהכי בלט לעיני היה הציפורניים הבוהקות. היא משחה עליהן לכה שקופה. הפרט הזה עלול להיראות טפל. אז בואו נהיה רציניים יותר. לשם כך עלינו להבהיר דבר או שניים על הלקוחות הקבועים של לה קונדה. הם היו, כאמור, בני תשע-עשרה עד עשרים וחמש, חוץ מבודדים כמו בַּבּילֶה, אדמוב ודוקטור ואלה, שהתקרבו אט-אט לגיל חמישים, אבל אנשים שכחו בני כמה הם. בבילה, אדמוב ודוקטור ואלה שמרו אמונים לימי עלומיהם, למה שאפשר לכנות בשם היפה, המתנגן והמיושן "ימי הבוהמה". אני מחפש במילון "בוהמה": מי שחיים פה ושם, בלי לציית לכללים ובלי לדאוג למחר. הגדרה שמתאימה מצוין לגברים ולנשים שישבו בלה קונדה. חלקם, למשל טרזן, ז'אן-מישל ופרד, טענו שכבר הסתבכו כמה וכמה פעמים עם המשטרה, ולה הופה ברחה בגיל שש-עשרה מהמוסד לעבריינים צעירים בּוֹן-פַּסטֶר. אבל היינו בגדה השמאלית, ורובם חיו בצל הספרות והאמנות. אני עצמי למדתי באוניברסיטה. לא העזתי לספר להם, ולא הייתי באמת חלק מהחבורה שלהם. היה לי ברור שהיא שונה מהאחרים. מאין באה לפני שקיבלה את השם שלה? לעתים קרובות החזיקו הלקוחות של לה קונדה ספר כלשהו ביד, הם היו מטילים אותו ברישול על השולחן, העטיפה הייתה מוכתמת ביין. "שירי מַלדוֹרוֹר". "האילוּמינַציוֹת". "הבּריקדות המסתוריות"[1]. אבל לה, בהתחלה, לא היה שום ספר ביד. אחר כך היא רצתה כנראה להיות כמו כולם, ויום אחד מצאתי אותה שם יושבת לבדה וקוראת. מאז ואילך לא נפרדה מהספר שלה. כשהייתה בחברת אדמוב והאחרים הייתה מניחה אותו במקום בולט על השולחן, כאילו הוא הדרכון שלה, או אשרת שהייה שמאפשרת לה להימצא במחיצתם. אבל איש מהם לא שם לב, לא אדמוב, לא בבילה, לא טרזן, לא לה הופה. זה היה ספר כיס, עם כריכה קצת מרוטה, מהמשומשים שקונים בדוכנים ליד הנהר, והשם שלו היה מודפס באותיות אדומות גדולות: "אופקים אבודים"[2]. באותם ימים, השם הזה לא אמר לי דבר. הייתי צריך לשאול אותה על מה הספר, אבל אמרתי לעצמי בטיפשותי ש"אופקים אבודים" הוא רק אביזר בשבילה, ושהיא עושה את עצמה קוראת כדי להיטמע בקהל הלקוחות של לה קונדה. עובר אורח שהיה מעיף מבט חפוז מבחוץ על הקהל הזה - ואפילו מצמיד לרגע את המצח לשמשה - היה חושב שזה סתם קהל של סטודנטים. אבל אם הוא היה רואה את כמויות האלכוהול ששתו בשולחן של טרזן, מיריי, פרד ולה הופה, הוא היה משנה מהר מאוד את דעתו. בבתי הקפה השקטים של הרובע הלטיני, בחיים לא היו שותים ככה. נכון, בשעות הריקות של אחר-הצהריים, לה קונדה היה יכול להטעות. אבל ככל שירד הערב, הוא הפך למקום מפגש של מה שפילוסוף סנטימנטלי אחד כינה "בני הנעורים האבודים". למה הקפה הזה ולא אחר? בגלל בעלת המקום, מדאם שַדלי, שנראתה כאילו דבר לא יוכל להפתיע אותה, ואפילו התייחסה ללקוחות שלה בשמץ של סלחנות. הרבה שנים אחר כך, כשברחובות השכונה כבר אפשר היה לראות רק חלונות ראווה של חנויות יוקרה, ובַּמקום שבו שכן לה קונדה נפתח בוטיק לדברי עור, פגשתי את מדאם שדלי בגדה השנייה של הסֶן, בעלייה של רחוב בּלאנש. היא לא זיהתה אותי מיד. הלכנו שעה ארוכה זה לצד זה ודיברנו על לה קונדה. בעלה, שהיה אלג'יראי, קנה את הנכס אחרי המלחמה. היא זכרה את השמות של כולנו. לא פעם תהתה מה עלה בגורלנו, אבל לא היו לה אשליות. היא ידעה מהתחלה שנגמור רע. כלבים אבודים, היא אמרה לי. ורגע לפני שנפרדנו, מול בית המרקחת שברחוב בלאנש, היא הסתכלה לי ישר בעיניים וגילתה לי בסוד: "מכולם, הכי חיבבתי את לוקי".

1. יצירות ידועות מהשירה הרומנטית והסוריאליסטית. (כל ההערות שלאורך הספר הן של המתרגם). 2. השם המקורי של הרומן מאת ג'יימס הילטון הוא "Lost Horizon", הרומן תורגם לעברית בשם "האופק האבוד".