הסיפור שמתרחש תמיד ברחובות פריז

מודיאנו נולד בפריז בשנת 1945 .אביו, איש עסקים מפוקפק ממוצא איטלקי-יהודי, חי בזמן הכיבוש בזהות בדויה, עסק בשוק השחור והיה קשור לחוגי משתפי הפעולה עם הנאצים ולצרפתים משתפי פעולה. פטריק גדל עם קשרים אקראיים לאביו הבלתי מתעניין. האב נעלם שהיה מודיאנו בן 17 ודמותו החמקמקה השאירה חותם של אבדן, כאב ובלבול על פטריק. גם אימו מילאה בקושי תפקיד של אם בשביל מודיאנו, היא הייתה שחקנית נודדת ממוצא בלגי והשאירה את ילדיה במוסדות לילדים שכוחים וזנוחים, מהם נותרו זיכרונות מדכאים ונוראים. פטריק מודיאנו, הילד הזנוח, נולד בתום המלחמה אבל שמע במהלך ילדותו סיפורים אין סופיים על הכיבוש הגרמני בצרפת - סיפורים ששימשו לו נושאים לכמה מספריו, כאילו היה שם וחי את הכיבוש. אחיו היחיד של פטריק מודיאנו עימו נדד בבתי היתומים השונים, מת בגיל 10, מה שהותיר בליבו חור שחור נוסף שלא מרפה ממנו, ואיתו הוא מנסה להתמודד באמצעות הכתיבה. מודיאנו כתב שלשים ספרים וקיבל פרסים רבים לפני פרס נובל האחרון. הוא נשוי לאותה אישה מאז נעוריו ואב לשתי בנות.

נובלה שמתארת חייהם של צעירים בעיר האורות בשנות השישים. בית הקפה "לה קונדה" ברובע ה-6, ליד תיאטרון האודיאון הוא ציר הסיפור. בתי הקפה הם רבי משמעות בחיי העיר, ואנשים הנפגשים באותו בית קפה לעתים קרובות, בעצם כל יום, הופכים לסוג של חבורה, שלא נפגשת בשום מקום אחר וחבריה, יודעים מעט מאוד זה על חייו של זה. בנובלה, מחפשים החברים, שאחד מהם כתב תמיד במחברת מי בא לבית הקפה ומתי....בחורה מבאי לה קונדה, שנעלמה ולא רואים אותה עוד. יש מי שפוגש אותה פגישה מקרית אי-שם ברובע אחר, כולם נשארים תעלומה בשביל כולם, גם אם ניתן להגדיר כל אחד מהם בשם, או בעיסוק, או בכינוי. החיפוש, אחר "החברה" מבית הקפה הוא העילה של דמויות אחדות לשוטט בעיר, להדביק את הקורא בתחושת האובדן, הסתמיות, הניסיון למצוא מטרה כל שהיא לחיים.

גם בנובלה השנייה שבספר, מחפשים בחורה שנעלמה, גם כאן רחובות פריז ותחנות המטרו שלה הם מבוך, שבו משוטטים אלפי אנשים שחלקם חיים את החיים וחלקם פשוט משוטטים ממקום למקום ומחפשים.

עשבי הלילה עמוד 227

" אני זוכר שהיינו מטיילים הרבה ביער בולון. זה היה לפנות ערב, בימים שהייתי צריך לחכות לה מאחורי הבניין בשדרות ויקטור הוגו. לעולם לא אדע מדוע יצאה מתוך הכניסה ההיא ולא מתוך הכניסה הראשית, כאילו חששה לפגוש מישהו בשעה הזאת. היינו הולכים בשדרה עד לה מואט. ככל שהתקרבנו לאגמים, הרגשתי כאילו הוסר מעלי נטל. זו הייתה כנראה גם הרגשתה, כי אמרה לי שהיה נחמד לו היינו גרים באחד מבתי הדירות הגדולים על שפת היער. אזור ניטרלי, מנותק מהכול, בין שכנים מעטים שאת שפתם כלל לא נבין, כך שלא נצטרך לדבר אתם ולענות לשאלותיהם. בסוף נשכח את החורים השחורים שבתוככי פריז: מלון, אוניק, כלא פטיט רוקט, קומת הקרקע בבניין שעל הרציף והמת שבה, כל המקומות הרעים האלה שבגללם סיגלנו לעצמנו, שנינו את אותה הליכה חסרת ביטחון........" " כעבור כמה ימים בשעת בוקר, מצאתי מעטפה שהונחה מתחת לדלת חדרי . ז'אן, אני נוסעת והפעם כנראה שלט נתראה הרבה זמן. לא אומרת לך לאן אני נוסעת כי אני עצמי לט יודעת. לא תמצא אותי במקום שאני נוסעת אליו . אהיה מאוד רחוקה- בכל אופן לא בפריז. אני נוסעת כי אני לא רוצה למשוך אליך צרות. נ.ב. סיפרתי לך שקר קטן שמעיק עלי . אני לא בת 21 . אני בת 24 . אתה רואה, בקרוב אהיה זקנה."..... הקטע שבחרתי באקראי, מציג את הכתיבה של מודיאנו, את המסתורין וחוסר התקווה התמידי והעמימות בחיי גיבוריו ברחובות פריז . פרס האוסקר מכניס את פטריק מודיאנו לפנתיאון של 15 סופרים צרפתים ועוד סופרים בני כל העמים, שקיבלו את הפרס המשמעותי ביותר. החלטת השופטים לבחור סופר של כאב וחידלון שלא כותב על נושאים מתוחכמים ולא עלילות מרתקות, היא מלאת עידון ומרגשת.