מזוודה גדולה ביד אחת ותיק מחשב תלוי על כתף. היא חיוורת ומותשת. תלתליה דביקים מזיעה. היא מפשפשת בתיקהּ בחוסר מנוחה, כמו אדם הנמצא בחו"ל וחרד לדרכונו ולכספו, שמא ייעלמו; תמהיל של בדידות, פחד והבטחה עמומה להרפתקאות עתידיות. לפני רגע חלף האוטובוס על פניה, מותיר עננת עשן שחורה ומחניקה. היא השתעלה במבוכה. מה תעשה עכשיו?
בואי, אקח אותך. נהג מונית גדול שפם ונעים סֵבר עוצר לידה בחריקה.
התכוונתי לחכות לאוטובוס הבא.
בא לך לחכות שעתיים? בואי, כנסי, אקח ממך מחיר של אוטובוס. ויוצא לעזור לה עם המזוודה. הפנים הידידותיות, הבלורית הלבנה והשפם הענק עד גיחוך משכנעים אותה. גופה חלש, היא עדיין זקוקה לעזרה.
למקום הכי רחוק בארץ - הוא אומר לה, כשהמונית שלו מטפסת במעלה ההר - צריך להגיע בכרכרה, כמו בני מלכים. עם שני סוסים ורַכּב שלבוש בחליפה מהודרת.
היא מחייכת. אתה הגעת לפה בכרכרה?
אני נולדתי פה. ואת, איפה נולדת?
בתל אביב, היא עונה.
אני ירוחם. ולך איך קוראים?
עוזיה.
הוא חושב: לכל התל אביביות יש שמות מוזרים כאלה? וגם: הנה אישה של ערים גדולות.
היא חושבת: איזה שם עתיק ויפה, ירוחם. וגם: איכר מהמושבה, עם שפם!
הם מציצים זה על זה במבטים מתפעלים: עכבר הכפר פוגש את עכבר העיר, ושניהם מתקנאים זה בזה. במהלך הנסיעה הוא מגניב מבטים ארוכים דרך מראת הנהג. עיניה עצומות. כמובן. חוש הריח המקומי שפיתח כנהג מונית, מלמד אותו שהיא מה"בורחים", אולי אפילו - הוא מעז לחשוב - היא מה"בורחים" של עליזה, ואם כך הדבר, אז בעוד דקות אחדות יהיה עליו להחליט אם לעבור על עקרונותיו למענה או לדבוק בהם.
ראשה מונח על המושב, בינתיים. היא פוקחת עיניים כדי להתבונן בנוף סביב, ועד מהרה עוצמת אותן שוב.
אז ככה תוריד אותי באמצע הכביש?
פניו נותרות כמעט ללא שינוי כשהוא מאט ועוצר בשוליים, רחוב אחד לפני המקום הרשום בפתק שהראתה לו לפני כמה דקות.
מצטער, חמודה. אני עוצר ליד התחנה שבה היה האוטובוס מוריד אותך אם היית נוסעת בו. לסמטה הזאת אני לא נכנס.
אבל...
לא אקח ממך תשלום, הוא אומר. מתקדם עוד קצת, ולבסוף עוצר. תחנה אחרונה, הוא מכריז בשקט, ומסביר לה לאן עליה ללכת. אל תיקחי את זה קשה, הוא אומר, ומושיט יד ללחיצה. מה לעשות, החיים קשים.
תודה על המידע, היא אומרת, ומתחילה לגרור את המזוודה במורד הסמטה שאליה סירב הנהג להיכנס. אולי כי היא צרה מדי, כך היא מנסה להסביר לעצמה את סירובו התמוה.
יש לה שבועיים להיות כאן, ניסיון. אחר כך אולי תחזור למקום שממנו באה.
החדר הקטן ששכרה סמוי מעיניהם של הולכי רגל, כך נכתב באתר האינטרנט. כדי להגיע אליו מהרחוב הראשי, צריך לפנות אל סמטה צדדית ולצעוד במורד. כך היא עשתה, עד שמצאה את השלט וידעה שהגיעה למקום הנכון. מבלי שתצליח להשקיט את הקולות שהלמו בראשה - מה אני עושה פה מה אני עושה פה מה בעצם אני עושה פה - לחצה על פעמון שנקבע בשער. בחורה צעירה בג'ינס פתחה לה בחיוך רחב, נתנה בידהּ מפתח קטן והובילה אותה למקום שבו תתגורר שבועיים. חדר קטן (בתמונות באינטרנט הוא נראה מרווח הרבה יותר), מיטה קטנה, ארון קטן ושולחן פצפון. אני בבית של זהבה ושלושת הדובים, חשבה.
אַת עליזה? שאלה את הבחורה.
אני מאיה, השיבה הצעירה, שְׂערה אדום קצר ועיניה ירוקות. העובדת שלה. עליזה לא כאן, היא נמצאת בבית הקפה. תמיד. היא סגרה את דלת החדר כשיצאה, ובשריקה עליזה פנתה אל הצימרים האחרים, להמשיך בסבב חלוקת המגבות הנקיות. היא כבר רגילה לְאנשים שבאים והולכים, למבט המבוהל שלהם, לַזרוּת. גם היא הייתה פעם אחת מאלה.
עוזיה פורקת את המזוודה. מניחה בגדים וכלֵי רחצה במקומם, ובדרך נתקלת בראי ובו פנים נעימות שעגלוליותן מסתירה היטב קמטי אישה באמצע שנות הארבעים שלה. תלתליה החומים נהנים מאוד מהחופש הפתאומי שהוענק להם. את חרותם קנתה במשיכה אחת של המטפחת עוד באותו היום. זה קרה במגרש החניה של בית הדין הרבני. מכוניות חונות באפלת החניון צפו במחזה באדישות מוחלטת. (על טקס הגירושים שקדם לכך בבית הדין היא לא מוכנה לחשוב יותר לעולם. זה נדר שנדרה לעצמה. אולי כדי שתוכל להכחיש שהיה בו רגע של אמת: אסורה לאברהם, מותרת לכל אדם.) ומאז? מאז היא נראית כמו סתם אישה. תלתלים, סוודר רחב ועבה שאפשר להתחבא בו, וזהו. אפשר לצאת לדרך.
הרחוב הראשי הוא רחוב ישן וקטן, בתיו נמוכי קומה, פה ושם צץ מבנה חדש. שבועיים היא נותנת לעצמה לבדוק, ואז תחליט: חוזרים או נשארים. הרחוב מלא בבתי הארחה, במלוניות, בצימרים. על אחד השלטים נכתב: "כאן עמד ביתם של -, ממייסדי המושבה". בית הכנסת פתוח רק בימים מיוחדים. לא רחוק ממנו נמצא עוד שלט: "את המסעדה הזאת הקימו -". ויש גם מקווה טהרה. הנה מקום שלא תזדקק לו.
אחרי השלט השלישי ("קרקע זו נגאלה על-ידי -".) החלה להרגיש אי-נוחות, ובפתח בית ראשונים המקומי כבר התמלאה בקוצר רוח: כמה פתטית יכולה להיות הבריחה הזאת אל מחוזות הנוסטלגיה של ראשית הציונות. אני הגוסס מ"קופסה שחורה" של
עמוס עוז, חשבה. עזבו אותי מציונות, עזבו אותי מגאולת אדמות, לא לשם כך הגעתי לכאן.
העצים מסביב הרכינו ענפיהם לעברה ושאלו: אז לשם מה באת, בעצם?
תנו לי שבועיים, ענתה. מה אכפת לכם? עוד שבועיים ונראה.
עוזיה עוד לא יודעת שלאישה הזקנה שגוררת רגליים מולה קוראים מרים, אבל היא תדע בקרוב.
מרים עוצרת ליד עמוד חשמל שעליו מודעת אבל: עוד ידידה הלכה לעולמה והשאירה אותה כאן לחכות לתורהּ. זה השלב הבא, חושבת מרים. קודם בגידת הרגליים, אחר כך קוצר הנשימה. הגוף ייחלש וידעך, עד שבסוף השם שלךְ יירשם בתוך ריבוע שחור על לוח מודעות או על עמוד חשמל. ובינתיים סחיבת המצרכים מהמכולת קשה כל כך, בגלל הרֶגל, ובגלל החולשה הפתאומית שתוקפת אותה מדי פעם, ובגלל צניחת הסוכר. וחם לה כל כך, הלוואי שהייתה עכשיו בתוך הברֵכה. כשהיא בברֵכה נשמט מעליה משא שנותיה, והמים נושאים את גופה כאילו היה גוף צעיר וקל. היא שקועה במודעה וכמעט לא מבחינה במתולתלת שפונה אליה ושואלת לגבי איזה בית קפה.
בבקשה, מצביעה מרים על הרחוב. יש פה הרבה בתי קפה. הנה, שם ושם. וגם שם. מבטא פולני עדין יש לה.
אני מחפשת אחד ספציפי, של עליזה.
אה, עליזה... אז תחזרי אחורה, הנה, שם, בסמטה עד למטה, הוא לא על הרחוב הראשי. מרים מצביעה על הסמטה שממנה הגיעה עוזיה, מחייכת ומוסיפה, זה לא רחוק, ואז הולכת לדרכה לאט. עוזיה מביטה בגבה המתרחק ובצליעתה הכבדה, ואז הולכת משם גם היא, חזָרָה אל הסמטה, וממשיכה במורד רחוב קטן עד שהיא מוצאת את עצמה, רעבה וסקרנית, מול שלט עץ. השלט ניצב על מדשאה קטנה. מאחורי המדשאה יש רחבה מרוצפת ומקוּרה, ומאחוריה כניסה למה שנראה כבית קטן, ולפי הריחות ושולחנות העץ שבחוץ - לבטח מסעדה או בית קפה.
