X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  ספרים
הספר נקרא בנשימה אחת, בהיותו מסמך מרתק שחומריו האישיים שזורים בשפע מידע על תהליך מתיש ומתסכל, על ארץ רבת מסתורין ועל אהבת אם שנוצרה ברגע אחד של חיבוק שפירא הייתה נחושה לקבל לידיה את לין שלה, כיום נערה כבת 18, על-אף הקשיים, הבלתי צפויים ברובם, שנערמו בדרכה
▪  ▪  ▪

באומץ לב ובנדיבות אנושית יוצאת דופן, חולקת איתנו רות שפירא, מתרגמת ועיתונאית, ממואר אישי יפהפה על אודות המסע לאימוץ בתה בווייטנאם בשנת 1997. מדובר בתיעוד נדיר, שכן אימוץ ילדים מווייטנאם הותר בחלון הזדמנויות מצומצם, שנמשך כשלוש שנים בלבד.
במלחמת יום הכיפורים, בגיל 24, התאלמנה רות שפירא מבעלה יגאל, אחרי שנת נישואין אחת. הם לא הספיקו להוליד ילד משותף ורק כעבור שנים, אחרי ניסיונות כושלים להרות בסיוע הרפואה בישראל, החליטה לאמץ תינוקת בווייטנאם. היא מחזקת את העמדה הגורסת שבמקום להתענות בטיפולי פוריות, מוטב לאמץ תינוק שכבר נולד וזקוק לבית ולאהבה. הבחירה בווייטנאם נולדה, בין היתר, על-רקע האפשרות, באותם ימים, לאמץ שם תינוקות בני יומם כמעט, לעומת המצב במדינות מזרח אירופה.
הספר נקרא בנשימה אחת, בהיותו מסמך מרתק שחומריו האישיים שזורים בשפע מידע על תהליך מתיש ומתסכל, על ארץ רבת מסתורין ועל אהבת אם שנוצרה ברגע אחד של חיבוק. שפירא הייתה נחושה לקבל לידיה את לין שלה, כיום נערה כבת 18, על-אף הקשיים, הבלתי צפויים ברובם, שנערמו בדרכה.
זהו טקסט ייחודי - סיפור מסע מופלא, מפעים וכתוב היטב. סיפור ובו רגעים רבים של מתח עצום, חוסר ודאות, ציפייה ובעיקר - אהבה גדולה. סיפור של צמיחה רגשית מעוררת הערכה, של אם שבתה גדלה בלבה ולא בבטנה.
זהו ספר מלא חמלה, שגם חושף את יפי הנוף הווייטנאמי ומעביר בחיות רבה ריחות וצבעים, תרבות וההיסטוריה של המדינה למודת הסבל.
מעבר לספֶרָה המשפחתית והביתית, הטקסט גם נוגע ביחס החברה הישראלית לאימוץ, לילדה שונה במראה, לאם וילדה שלא תמיד ברור מה הקשר ביניהן, החל בדברי עידוד חמים וכלה בשאלות חטטניות.
"הפשטתי אותה מהבגדים הישנים. מישהו מהנוכחים בחדר לקח אותם. חיתלתי אותה בחיתול שהבאתי אתי, פמפרס ל-newborn שהיה קטן מדי, והלבשתי אותה בבגדים תחתונים ובאוברול. נזכרתי בלימודי הספרות האנגלית שלי, בצ'ארלס דיקנס שמשתמש באקט של החלפת בגדים, השלת הישן על פני החדש, כסמל להחלפת זהות. התינוקת הרכה הזאת נאלצת בעל כורחה, בכוח גורל שמעבר לשליטתה, להמיר את זהותה הראשונית בזהות חדשה, אחרת - אימא אחרת, שם אחר, ארץ אחרת, תרבות אחרת, משפחה מורחבת אחרת, על כל המשתמע מכך. ימים יגידו מתי ואיך, אם בכלל, תתחבר אל שורשיה הראשוניים".
"המפגש עם האישה שילדה את מי שמיועדת להיות בתי מלחיץ מאוד.
עוד לפני המפגש אני מרגישה אשמה. במה אשמה? לא יודעת בדיוק, אולי בכך שאני יכולה להרשות לעצמי לגדל תינוקת שהאם הביולוגית ככל הנראה אינה יכולה, יהיו סיבותיה אשר יהיו - כלכליות, חברתיות, אישיות. אני גם חשה מעין אשם, או אי-נוחות, על כך שהאמהוּת שלי תלויה בוויתור גדול כל כך מצד אדם אחר. איך, איך, אני שואלת את עצמי מהרגע שקיבלתי את לין ולעולם לא אפסיק לשאול, איך מישהו בעולם הזה היה מסוגל למסור אותה? אני מאמינה שמי שאמנם ויתרה, מי שנאלצה לוותר, כנראה עשתה זאת בכאב גדול. לא מתוך בחירה אלא בלית ברירה".
(מתוך "הירח אותו ירח")
רות שפירא נולדה בהלסינקי, פינלנד, ועלתה לישראל בגיל 13. היא בוגרת לימודי ספרות אנגלית, מתרגמת בכירה של ספרות יפה משוודית, נורווגית ואנגלית, ומי שהביאה לארץ את מיטב רבי המכר מארצות הצפון. לזכותה נזקפים למעלה מ-40 כותרים מתורגמים עבור מיטב הוצאות הספרים בארץ (עם עובד, מודן, כנרת-זב"ם, ידיעות אחרונות, כתר, הקיבוץ המאוחד ועוד). היא כלת פרס היצירה למתרגם משפה מיוחדת לשנת 2004, מטעם משרד החינוך, התרבות והספורט.
רות שפירא עבדה בעיתון מעריב מראשית שנות ה-80 ועד שנת 1997. בתפקידה האחרון (1997-1992) שימשה ככתבת לענייני תרבות של העיתון. במשך שנים רבות פרסמה כתבות וראיונות בתחומי תרבות שונים, תחקירים, סקירות וביקורות בעיתונות יומית (מעריב, ידיעות אחרונות, מוסף הספרים של הארץ, ג'רוזלם פוסט) וכתבי עת (עיתון 77, סטודיו, הורים וילדים ועוד). היא עבדה כמנהלת פעולות התרבות בבית ציוני אמריקה, תל אביב. עסקה בהוראת כתיבה יוצרת במכון לקידום נוער שוחר אמנות ומדע בניהולה של ד"ר אריקה לנדאו. בין השנים 2006-2004 כיהנה כנספחת התרבות בשגרירות ישראל בסטוקהולם, שבדיה.

פרק 1: את לא תצאי מפה בלי ילד

על החבל במרפסת הכביסה תלויים לייבוש פריטי לבוש קטנטנים, לגילאי אפס עד שלושה חודשים: מכנסי טריקו עם רגלית, גופיות טריקו צחורות ושני אוברולים - האחד ורוד, האחר בגוון שמנת ועליו דובונים בצבע בורדו. כל הפריטים הללו נרכשו יום קודם לכן בחנות למוצרי תינוקות, וכובסו והורתחו בקפידה בתינוקלין. הם נועדו לתינוקת בקצה האחר של העולם, לבִּתי המיועדת.
אינני מסוגלת להתיק את עיני מן הכבסים הקטנים האלה, פריטי לבוש כאלה לא נראו בביתי מעולם. המראה מרגש, אבל גם מוזר מאין כמוהו. אני מוצאת את עצמי חולפת פעם ועוד פעם במטבח כדי לשלוח מבט חטוף לעבר המרפסת ובה הכביסה התלויה; בעוד כשבועיים אכיר את מי שאעטוף באהבה בבגדים האלה, הצחים, הרכים והריחניים, ולשם כך ארחיק עד וייטנאם, ארץ שלא חלמתי עליה בהקשר שכזה עד לאחרונה.
אני מנסה לדמיין את התינוקת שתמלא את הבגדים הזעירים הללו בגופה הקטן. וכך, עד ליציאה לדרך, הולכת ומתמלאת לה מזוודה בבגדים ובציוד עבור תינוקת, שכל מה שאני יודעת עליה הוא גילה, וכי האישה שילדה אותה החליטה למסור אותה לאימוץ.
כל זה קורה במחצית השנייה של מאי 1997, אבל הסיפור מתחיל כמובן הרבה לפני כן.
ההחלטה להיות אם לא נולדה ביום אחד. אחרי ניסיונות כאלה ואחרים להרות, תחילה באופן טבעי, ובהמשך בעזרת התערבויות רפואיות, שהלכו ונהיו מסיביות ואגרסיביות, הדברים מתגבשים לאִטם לכדי הכרה שאפשר להיות אימא גם ללא הריון ולידה.
האופציה של אימוץ נראתה לי הדבר הנכון ביותר לעשותו. יש בעולם תינוקות שזקוקים להורים, יש הורים שמשוועים לתינוקות. אז לשם מה לעבור שבעה מדורי גיהינום ולהעמיס על הגוף והנפש טיפולי פריון שסיכויי ההצלחה שלהם מוטלים בספק אחרי גיל ארבעים. כדי לזכות בילד שנושא את הגנים שלך?
בדיעבד אני בטוחה שמעולם לא הייתי יולדת ילדה מקסימה כמו הילדה שהחיים, הגורל, או מה שזה לא יהיה, הועידו לי בסופו של דבר.
בתור אם לא נשואה המגדלת ילדה ללא אב, אני גם מאמינה שיש בעצם האקט של האימוץ, לעומת לידה, משהו אלטרואיסטי; ולא שאני מכחישה, עשיתי זאת בעיקר למען עצמי. עוד בווייטנאם היו עוצרים אותנו המקומיים, מצביעים על התינוקת ואומרים "lucky, lucky" - כי מי יודע לאן הייתה מתגלגלת אלמלי הגעתי אליה - אבל אז אני ממהרת ואומרת לעצמי שאני לא פחות lucky ממנה. לא הצלתי אותה, היא הצילה אותי. ואולי היה יכול להיות לה הרבה יותר טוב אילו גדלה במשפחה "תקנית" עם אב ואם נשואים, עם אחים.
לא פעם אני שואלת את עצמי לאן הבאתי אותה, עם המלחמות, הפיגועים, המתחים הדתיים, העדתיים, הפוליטיים והאחרים בישראל. בעיני לא מדובר במזל אלא בהזדמנות נדירה שניתנה לה ולי. כך אני חושבת כשאני מתבוננת בילדה שלי בת החמש בשיעור בלט, זקופת גו, ממושמעת, בשורה של ילדות אחרות ליד המוט, כשהיא משתוללת, מאושרת, בחוף הים, או, בגיל מאוחר יותר, קוצרת שבחים והצלחות בסטודיו לפלמנקו או בהפקות קולנוע של המגמה שלה בבית הספר. או בקורס מדריכי קייטנות באוניברסיטת תל אביב וכמע"רית - מגישת עזרה ראשונה - במגן דוד אדום.
בשמחה רבה ויתרתי סופית על רופא הנשים שלי ועל המרפאה הפרטית שלו, המפוצצת שלוש פעמים בשבוע בנשים המתנודדות בין תקווה לייאוש, כך מחמש אחרי הצהריים עד אחת-עשרה בלילה; וגם מהאסיסטנטית החברה'מנית שלו שהייתה ממונה על האולטרה-סאונד לבדיקת זקיקים וביוצים, שהרשתה לעצמה להדביק לי את הכינוי שָפּיר'קֶה.
"את לא תצאי מפה בלי ילד, שָפּיר'קֶה." נהגה לומר לי בביטחון גמור. עד כדי כך פיתחתי אלרגיה לקליניקה ההיא, עד כדי כך הייתה החוויה שם טעונה רגשות מעורבים, שעוד זמן רב אחרי שרגלי לא דרכה שם עוד, הייתי נדרכת למשמע צלצול טלפון כמו של הטלפון שבמרפאה.
אני חייבת עם זאת להודות, שכאשר הרופא העלה בפני, אחרי תקופה של טיפולים שלא הניבו תוצאות, את האפשרות לוותר על דרך הטבע ולאמץ - "אם את רוצה אימהות במאה אחוז," אמר, "לכי על אימוץ." - כעסתי.
"אתה מרפה את ידי," אמרתי לו וחשבתי שהוא עושה לי עוול. הוא, שאמר לי בתחילת הדרך, אחרי בדיקות מקיפות ויסודיות, שהוא לא רואה אצלי שום בעיה רפואית, הגם שכבר עברתי את גיל ארבעים, הגם שניסיונות של כמה שנים העלו חרס. ככה הוא בוגד בי עכשיו? מעט מאוד רופאי נשים בישראל ניחנו באומץ וביושרה לומר לאישה - עד כאן. נדמה שרק בפני פציינטית כרותת רחם הם יודו שאין לה סיכוי להרות וללדת. לגבי כל האחרות הם נוטים להגביר ציפיות, לעודד, אולי מיומרה אישית וסיכוי לזכות בפרסום.
העסק הזה של טיפולי פוריות פועל בשיטת הסלמי: "ננסה כדורי איקָקלוֹמין כדי לחזק ביוץ," הוא אומר בהתחלה, "ונראה." כשזה לא עוזר עוברים לזריקות של פֶּרגוֹנָל. אחרי שנה-שנתיים של פֶּרגוֹנָל במינון שהולך ועולה בהתמדה, הוא ממליץ לנסות הפריה חוץ גופית. למה? הרי אין לי שום בעיה מכנית. "ככה, כי הרבה פעמים זה יעיל יותר." אני השכלתי לרדת מהסחרחרת הזאת אחרי ניסיון אחד בהפריה חוץ גופית, פעולה פולשנית מאין כמוה. עד כאן, אמרתי לעצמי. צריך לדעת להרפות.
במבט לאחור אני כועסת על התלות הנוראית שפיתחתי ברופא. כשהיה לי נדמה שהוא טועה או אינו נוהג כראוי, מקצועית ואישית, כאשר ספקות לגבי הטיפול והיחס שלו הדירו שינה מעיני, לא קמתי ועזבתי, אלא המשכתי לבוא אליו בצייתנות. אין ספק שמדובר גם בסוג של התמכרות.
ברגע שהחלטתי לוותר - רווח לי. זהו. לא אפחד עוד להדליק אור בשירותים לקראת המועד בחודש שאמור לבשר לי אם אני בהריון או ששוב נכשלתי, לא אשחק עוד במשחק ה"נדמה לי" הזה של עוד כמה שעות חסד ותקווה שאולי, אולי, הפעם זה הצליח.

אודיסיאה לוויטנאם, מאת: רות שפירא, עורכת: שרון אלמוג, הוצאת פרדס בשיתוף בוקסילה, 184 עמודים, 50 שקלים
תאריך:  05/02/2015   |   עודכן:  05/02/2015
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
חיים משגב
רומן בפרקים: הכל אמיתי, והכל קרה. העובדות קצת שונו - והדמויות קצת טושטשו. אבל כולם מכירים אותם - את השופטים הלא-חכמים ואת עורכי הדין הלא-ישרים-במיוחד ואת המפכ"ל שקומבינות רוחשות בליבו ואת הפוליטיקאים שמחפשים ריגושים בדירת-מסתור, ובעיקר את הנשים החזקות שמשחקות בגברים חלשים. ויש גם ראש ממשלה שעומד בראש המערכת
אדלינה קליין
רחלי ברקת מציבה את מילות שירתה מול פרי מכחולה לעיני הקורא באופן גלוי    כדי לקיים הנגשה בין העבר להווה, ניכרת בכתיבתה של ברקת זרימה שקטה ורוגעת הנעה הלוך וחזור בין הזמנים כגלי הים
יוסף כהן-אלרן
זה אחר זה חלפו האוטובוסים על הגשר, עושים דרכם לעבר בגדד, והעץ הרעיש מתחת לגלגלים    דמעות שקופות נתלו מעיניה של אמא, ונדמה שאבא אמר: פה זה נגמר    יהיה טוב, הוא אמר עוד, אלה ימים של גאולה    יהיה טוב בעזרת אללה
חיים משגב
רומן בפרקים: הכל אמיתי, והכל קרה. העובדות קצת שונו - והדמויות קצת טושטשו. אבל כולם מכירים אותם - את השופטים הלא-חכמים ואת עורכי הדין הלא-ישרים-במיוחד ואת המפכ"ל שקומבינות רוחשות בליבו ואת הפוליטיקאים שמחפשים ריגושים בדירת-מסתור, ובעיקר את הנשים החזקות שמשחקות בגברים חלשים. ויש גם ראש ממשלה שעומד בראש המערכת
חיים משגב
רומן בפרקים: הכל אמיתי, והכל קרה. העובדות קצת שונו - והדמויות קצת טושטשו. אבל כולם מכירים אותם - את השופטים הלא-חכמים ואת עורכי הדין הלא-ישרים-במיוחד ואת המפכ"ל שקומבינות רוחשות בליבו ואת הפוליטיקאים שמחפשים ריגושים בדירת-מסתור, ובעיקר את הנשים החזקות שמשחקות בגברים חלשים. ויש גם ראש ממשלה שעומד בראש המערכת
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il