על החבל במרפסת הכביסה תלויים לייבוש פריטי לבוש קטנטנים, לגילאי אפס עד שלושה חודשים: מכנסי טריקו עם רגלית, גופיות טריקו צחורות ושני אוברולים - האחד ורוד, האחר בגוון שמנת ועליו דובונים בצבע בורדו. כל הפריטים הללו נרכשו יום קודם לכן בחנות למוצרי תינוקות, וכובסו והורתחו בקפידה בתינוקלין. הם נועדו לתינוקת בקצה האחר של העולם, לבִּתי המיועדת.
אינני מסוגלת להתיק את עיני מן הכבסים הקטנים האלה, פריטי לבוש כאלה לא נראו בביתי מעולם. המראה מרגש, אבל גם מוזר מאין כמוהו. אני מוצאת את עצמי חולפת פעם ועוד פעם במטבח כדי לשלוח מבט חטוף לעבר המרפסת ובה הכביסה התלויה; בעוד כשבועיים אכיר את מי שאעטוף באהבה בבגדים האלה, הצחים, הרכים והריחניים, ולשם כך ארחיק עד וייטנאם, ארץ שלא חלמתי עליה בהקשר שכזה עד לאחרונה.
אני מנסה לדמיין את התינוקת שתמלא את הבגדים הזעירים הללו בגופה הקטן. וכך, עד ליציאה לדרך, הולכת ומתמלאת לה מזוודה בבגדים ובציוד עבור תינוקת, שכל מה שאני יודעת עליה הוא גילה, וכי האישה שילדה אותה החליטה למסור אותה לאימוץ.
כל זה קורה במחצית השנייה של מאי 1997, אבל הסיפור מתחיל כמובן הרבה לפני כן.
ההחלטה להיות אם לא נולדה ביום אחד. אחרי ניסיונות כאלה ואחרים להרות, תחילה באופן טבעי, ובהמשך בעזרת התערבויות רפואיות, שהלכו ונהיו מסיביות ואגרסיביות, הדברים מתגבשים לאִטם לכדי הכרה שאפשר להיות אימא גם ללא הריון ולידה.
האופציה של אימוץ נראתה לי הדבר הנכון ביותר לעשותו. יש בעולם תינוקות שזקוקים להורים, יש הורים שמשוועים לתינוקות. אז לשם מה לעבור שבעה מדורי גיהינום ולהעמיס על הגוף והנפש טיפולי פריון שסיכויי ההצלחה שלהם מוטלים בספק אחרי גיל ארבעים. כדי לזכות בילד שנושא את הגנים שלך?
בדיעבד אני בטוחה שמעולם לא הייתי יולדת ילדה מקסימה כמו הילדה שהחיים, הגורל, או מה שזה לא יהיה, הועידו לי בסופו של דבר.
בתור אם לא נשואה המגדלת ילדה ללא אב, אני גם מאמינה שיש בעצם האקט של האימוץ, לעומת לידה, משהו אלטרואיסטי; ולא שאני מכחישה, עשיתי זאת בעיקר למען עצמי. עוד בווייטנאם היו עוצרים אותנו המקומיים, מצביעים על התינוקת ואומרים "lucky, lucky" - כי מי יודע לאן הייתה מתגלגלת אלמלי הגעתי אליה - אבל אז אני ממהרת ואומרת לעצמי שאני לא פחות lucky ממנה. לא הצלתי אותה, היא הצילה אותי. ואולי היה יכול להיות לה הרבה יותר טוב אילו גדלה במשפחה "תקנית" עם אב ואם נשואים, עם אחים.
לא פעם אני שואלת את עצמי לאן הבאתי אותה, עם המלחמות, הפיגועים, המתחים הדתיים, העדתיים, הפוליטיים והאחרים בישראל. בעיני לא מדובר במזל אלא בהזדמנות נדירה שניתנה לה ולי. כך אני חושבת כשאני מתבוננת בילדה שלי בת החמש בשיעור בלט, זקופת גו, ממושמעת, בשורה של ילדות אחרות ליד המוט, כשהיא משתוללת, מאושרת, בחוף הים, או, בגיל מאוחר יותר, קוצרת שבחים והצלחות בסטודיו לפלמנקו או בהפקות קולנוע של המגמה שלה בבית הספר. או בקורס מדריכי קייטנות באוניברסיטת תל אביב וכמע"רית - מגישת עזרה ראשונה - במגן דוד אדום.
בשמחה רבה ויתרתי סופית על רופא הנשים שלי ועל המרפאה הפרטית שלו, המפוצצת שלוש פעמים בשבוע בנשים המתנודדות בין תקווה לייאוש, כך מחמש אחרי הצהריים עד אחת-עשרה בלילה; וגם מהאסיסטנטית החברה'מנית שלו שהייתה ממונה על האולטרה-סאונד לבדיקת זקיקים וביוצים, שהרשתה לעצמה להדביק לי את הכינוי שָפּיר'קֶה.
"את לא תצאי מפה בלי ילד, שָפּיר'קֶה." נהגה לומר לי בביטחון גמור. עד כדי כך פיתחתי אלרגיה לקליניקה ההיא, עד כדי כך הייתה החוויה שם טעונה רגשות מעורבים, שעוד זמן רב אחרי שרגלי לא דרכה שם עוד, הייתי נדרכת למשמע צלצול טלפון כמו של הטלפון שבמרפאה.
אני חייבת עם זאת להודות, שכאשר הרופא העלה בפני, אחרי תקופה של טיפולים שלא הניבו תוצאות, את האפשרות לוותר על דרך הטבע ולאמץ - "אם את רוצה אימהות במאה אחוז," אמר, "לכי על אימוץ." - כעסתי.
"אתה מרפה את ידי," אמרתי לו וחשבתי שהוא עושה לי עוול. הוא, שאמר לי בתחילת הדרך, אחרי בדיקות מקיפות ויסודיות, שהוא לא רואה אצלי שום בעיה רפואית, הגם שכבר עברתי את גיל ארבעים, הגם שניסיונות של כמה שנים העלו חרס. ככה הוא בוגד בי עכשיו? מעט מאוד רופאי נשים בישראל ניחנו באומץ וביושרה לומר לאישה - עד כאן. נדמה שרק בפני פציינטית כרותת רחם הם יודו שאין לה סיכוי להרות וללדת. לגבי כל האחרות הם נוטים להגביר ציפיות, לעודד, אולי מיומרה אישית וסיכוי לזכות בפרסום.
העסק הזה של טיפולי פוריות פועל בשיטת הסלמי: "ננסה כדורי איקָקלוֹמין כדי לחזק ביוץ," הוא אומר בהתחלה, "ונראה." כשזה לא עוזר עוברים לזריקות של פֶּרגוֹנָל. אחרי שנה-שנתיים של פֶּרגוֹנָל במינון שהולך ועולה בהתמדה, הוא ממליץ לנסות הפריה חוץ גופית. למה? הרי אין לי שום בעיה מכנית. "ככה, כי הרבה פעמים זה יעיל יותר." אני השכלתי לרדת מהסחרחרת הזאת אחרי ניסיון אחד בהפריה חוץ גופית, פעולה פולשנית מאין כמוה. עד כאן, אמרתי לעצמי. צריך לדעת להרפות.
במבט לאחור אני כועסת על התלות הנוראית שפיתחתי ברופא. כשהיה לי נדמה שהוא טועה או אינו נוהג כראוי, מקצועית ואישית, כאשר ספקות לגבי הטיפול והיחס שלו הדירו שינה מעיני, לא קמתי ועזבתי, אלא המשכתי לבוא אליו בצייתנות. אין ספק שמדובר גם בסוג של התמכרות.
ברגע שהחלטתי לוותר - רווח לי. זהו. לא אפחד עוד להדליק אור בשירותים לקראת המועד בחודש שאמור לבשר לי אם אני בהריון או ששוב נכשלתי, לא אשחק עוד במשחק ה"נדמה לי" הזה של עוד כמה שעות חסד ותקווה שאולי, אולי, הפעם זה הצליח.
