בתגובה למאמר של אייל מגד כותב הפרופסור לפסיכולוגיה דוד נבון ש"עצם הקיום בטבע אינו יוצר בהכרח זכויות. זכות אינה אלא מושג חברתי". לא אכנס עמו לוויכוח על זכויות טבעיות לעומת זכויות חברתיות, אלא אשאל בנקודה זו: מה המשמעות הנובעת מעצם היות הזכות, זכות חברתית?
בהמשך מסביר נבון ש"הטבע אינו חברה. גם אם בעלי חיים השייכים לאותה קבוצה (מין, להקה נחיל, עדר) מפגינים התנהגות חברתית כלפי בני קבוצתם, הם נוהגים כאילו צרכיהם קודמים לצורכי כל יצור מקבוצה אחרת". ומה לגבי האדם? האם אין הוא אינו נוהג בצורה כזו?
אם כך, כיצד ראוי להתנהג כלפי בעלי החיים? "ראוי לנהוג במידת החמלה ולמנוע מהן סבל מיותר. אך אין זה אלא חסד". מדוע זה "חסד"? מדוע בכלל למנוע סבל, המוגדר כ"מיותר"?
"חמלה אינה נובעת מחוב מוסרי אלא מרצון חופשי", ממשיך ומסביר הפסיכולוג. אולם, מדוע להתחשב ברצון חופשי הגורס יחס של חמלה כלפי בעלי החיים?
במקום תשובה נזקק נבון לאנלוגיה לשואה ומציין ש"לפני 70 שנה היו אלה הנאצים שלא תפסו שקיים הבדל איכותי בין יחס לגיטימי כלפי בין עם אחר לבין יחסינו לתרנגולות, פרות או חולדות. היום להבדיל, לא תופסים זאת קנאי "זכויות החיות".
זוהי אשמה חריפה, שיש לדחות אותה מהיסוד. בעלי החיים זכאים להיכנס במערכת המוסר שלנו, למרות שלהם אין מערכת מוסר. אבל בשל צרכיהם, יש להם זכויות מבחינת יחסנו אליהם. גם תינוקות בני יומם אין להם מערכת מוסר. קופי שימפנזה מפותחים מתינוקות עד גיל מסוים. האם זה מצדיק לעשות בתינוקות הללו ניסויים? אולי המוסר אמור לאסור עלינו לעשות ניסויים, לא רק בתינוקות אלא גם בקופים.
האם עצם היכולת לסבול, אינה קו אדום מבחינת היחס האפשרי לבעלי החיים? לא סתם אמר בשביס זינגר שעבור בעלי החיים כל יום הוא טרבלינקה.
