פרשנותי הדרשנית לפסוק "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ" (בראשית כ"א,י"ב), היא, שאדם רגיש נדרש לשמוע מה בליבה של אישה מנימת קולה. נימת קול היא שפה. אין אישית ממנה. יש לה דקדוק שאותיותיו ומילותיו ומשפטיו מוצנע מאחורי פרגודים סמויים ומתגלה לחכמי לב.
אמת היא, כמוה כאמת הנודעת כי לחן מעניק משמעות לאמור, כי נגינה מדובבת מילים, כי שני ניגונים לטקסט אחד יוצרים שני טקסטים שונים ושניהם אמת לאמיתה.
על כן פרהסיה שאינה שומעת קולה של אישה מעקרת מתוכה לא את השמע של קול הבנות, האחיות, הרעיות, האימהות, אלא את תכני חדרי ליבן, את תובנותיהן, את חוכמתן, את האמת הדרה בהן. פרהסיה עקרה, גם אם היא צפופה, היא דלילה עד חמלה ואינה יודעת ליבה.
