היה משהו מן ההודאה כי ההיסטוריה היא גם סיפור של דרמה אופטימית כשאובמה ראה אחוות אחים בין מי שאי-אפשר היה לשער כי יהיה נשיא ארצות הברית לבין מי שאי-אפשר היה לשער כי יהיה נשיא ישראל, בין נוצרי אלמוני, שבדמו זורם גם דם עם שעד לפני יובל היה עוד עם אנוס לעבדות, לבין יהודי אלמוני מעיירה נידחת שבית הכנסת שלה נשרף על סבו ועל כל בית אביו שהתפללו בו. מי פילל מה שכל אדם בעולם מילל בירושלים ומול מרקעי כל אומות העולם בצפותו מקרוב ומרחוק בהלוויה של יהודי אחד בירושלים.
זה מעבר להיסטוריה.
ההיסטוריה, אם היא נכתבת על-ידי אנשים הגונים, היא אכזרית, קרה כלהב מנתחים במכונים פתולוגיים. המעמד היום בחלקת גדולי האומה, היה מעמד מטה-היסטורי. אינני יודע על שום אדם החי היום בעולם שימות כמו פרס.
... וסביב סביב, תבל רבה כופרת בשצף קצף, שסועה, מדממת, וההיסטוריה רושמת בהולה בקולמוס של פסימיות קודרת, וכמו פתע עצרה לרגע של רחמים גדולים של אופטימיות, של אמונה.
