אני מרגיש ממש זקן כאשר אני מוצא עצמי מתגעגע להומור טוב בשידורי הרדיו והטלוויזיה. מה יש לומר? אני זוכר עדיין את ההומור המחוספס של דן בן-אמוץ ואת ההומור המיוחד והיחיד של שייקה אופיר ואת הסרקזם המצחיק של
ספי ריבלין, כולם לצערנו זלי"ם שהיו קומיקאים ברמה גבוהה. גם הביקורת וגם והאירוניה שלהם הייתה ברורה אבל לא מרושעת, בדומה לאבירי ההומור הישראלי הלא הם שלישית הגשש החיוור שלצערי עדיין לא קם להם יורש.
אני מזהה שישנם כיום קומיקאים שאני מעריך ואשר חזיתי בהופעותיהם, כמושונוב ודטנר, כמו אלי יצפאן או
אדיר מילר. הם מעטים והופעותיהם מועטות. הם אינם מקבלים במה וזמן בטלוויזיה בעוד הבדחנים הפוליטיים של סוף השבוע משתלטים על המרקע. הצרה הגדולה שלנו היא, שההומור הפוליטי המרושע ו"המצחיק בקושי" שאנו מגלים כיום בתוכניות טלוויזיה הללו, מייצג ברובו המכריע את ה"שמאל" נגד כל מי שלא ב"שמאל"... הם נטפלים לימין בכלל (והמתנחלים) ונגד ביבי בפרט (ואשתו כמובן).
לפיכך הרי לפניכם
קטע אופייני מאחת התוכניות האחרונות, לצפייתכם ושיפוטכם.
