בחיי היומיום אנו נתקלים לא פעם בביטוי "צריך להתייחס לפיל שבחדר". מדובר בנושאים, מוכרים יותר או פחות, הנוגעים ברמה זו או אחרת בחייהם של קבוצות מסוימות באוכלוסייה, ודורשים התייחסות שאינה ניתנת באופן נאות בדרך כלל. יוצא לנו יותר לשמוע על סוגיות הנוגעות למשפחות חד-הוריות, קשישים, בעלי מוגבלויות ותנאי העסקה במוסדות מסוימים.
לדעתי, באופן כואב, גם לעדר הפילים הזה יש את הפילים שלו. נושאים מסוימים אשר בתפיסה התרבותית-חברתית מוקצים לדיון, מוחלקים מתחת לשולחן ונשכחים. מבין פילים אלה, ישנו אחד הנדמה כ"מלך מנודי הפילים", וכוונתי לנושא ההתאבדויות.
בתור מי שהכיר מקרה אחד ותודה לאל הצליח לעזור בכמה מקרים אחרים, קיבלתי את התחושה כי קיים חשש שדיון ער בנושא ושמיעה על מקרים שהיו, עלולים לשכנע אנשים הנמצאים על הקצה אכן לעשות זאת, כי הם עלולים לזהות התנהגות זו כמקובלת חברתית. על-פי מחקרים דבר זה אכן עלול לקרות. מאידך-גיסא, השתקה של הנושא או מיעוט הדיון בו, מגבירים את חוסר המודעות ובכך מקשים על פיתוח וקידום המענה הניתן לאלו אשר חייהם תלויים בכך. נוסף על כך, פרט המנסה ליטול את חייו ולא מצליח, ומשפחתו בין אם הצליח או לא, מסומנים חברתית במין אות קין אפל – "אלה שאצלם קרה כך וכך". דבר אשר מעצים מאוד את תחושת הבדידות והמצוקה הנלוות למקרים אלה.
הממשלה לא נותרה אדישה לנושא בוער זה, בשיתוף עם ג'וינט ישראל ובהובלת משרד הבריאות, החלה בבניית "התוכנית הלאומית למניעת התאבדות". משרדי הממשלה המשתתפים הם הבריאות, החינוך, הרווחה, עליה וקליטה, אזרחים ותיקים, וביטחון פנים. בנוסף קיים שיתוף פעולה בנושא עם המשטרה, צה"ל, השב"ס, רשויות מקומיות ועוד. התוכנית המדוברת עתידה להיטמע ברחבי הארץ בהדרגה במשך מספר שנים. התוכנית כוללת הקמת מרכזי תמיכה וסיוע לפרט שניסה או מתכנן להתאבד וכן למשפחתו, הקמת גוף ארצי ליישום התוכנית, העלאת המודעות הציבורית לנושא ועוד.
על-פי הנתונים שאספה לטובת התוכנית הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, יש עליה במספר ניסיונות ההתאבדות, אך ירידה במספר ההצלחות. נתון מעודד נוסף הוא, במחקר שנעשה בקרב עשרים ושמונה מדינות מאירופה ישראל מדורגת במקום השני הנמוך ביותר (הנתונים והמידע מופיעים באתר משרד הבריאות).
משמח לדעת שהממשלה וגורמים נוספים פועלים רבות על-מנת לתת מענה לנושא זה, מאידך כנראה כחלק מתהליך ההתהוות של התוכנית, עדיין אין מספיק פעילות להגברת המודעות הציבורית, ובזמן זה רבים נותרים מוקצים מחמת מיאוס. מעבר למאמציה המבורכים של הממשלה, גם ברשתות החברתיות קמים קולות להגברת המודעות והבעת תמיכה; אך גם כאן מספר העוקבים נמוך ומתקבל הרושם שהשיח שם בעצם משכנע את המשוכנעים.
כואב לדעת שאלה הם פני הדברים, ואותם שהכי זקוקים לתמיכה והבנה לא זוכים לה במידה הראויה מהחברה שלנו. לדעתי, הדרך לשינוי ולהעצמת התמיכה באלו הזקוקים לה טמונה בנו. הממשלה תמשיך עם התוכנית החשובה כפי המתכונן, ואני מאמין שתוכנית זו תזכה להצלחה רבה יותר, אם כבר מרגע זה נתחיל את השינוי כל אחד בנפשו. בעבודה עצמית נלמד להכיל את הכאב ולהיות החבר, השכן, הבחור מהמשחקים במתנ"ס, הגברת שעושה הליכה בכל בוקר או הזר- מוכר מקו האוטובוס; שיובילו את שינוי התפיסה התרבותית- חברתית בנושא ההתאבדויות. יחד נצמצם תופעה זו, ונוכיח שוב את כוח האחדות המופלא הקיים בארצנו הקטנה.
אני כבר לוקח חלק לקידום התהליך, ואתם?
