מילים אלו נאמרו בטקס של פר"ח, עמותה שבה סטודנטים חונכים ילדים בתמורה למלגה. כל היום יש סביבנו כותרות שזועקות - "שחיתות", "הטרדות מיניות", שיימינג", "פיגועים", "יוקר המחיה"...
נדמה שאין רגע אחד של נחת. קצת קשה לנשום פה, קשה למצוא כותרות חיוביות המעלות חיוך.
המילים הבאות יכלו להזכיר אפילו רק לרגע, שיש גם יופי, יש רגעים של שמחה, יש המון טוב במדינה הזאת שלנו, וחבל שהוא לא מקבל מקום.
"התבקשתי להגיד כמה מילים על החונכות עם רבקה, תרתי וחיפשתי את המילים, איתן אוכל לתאר את התהליך אותו עברנו יחד, לבסוף מצאתי את המילים המדויקות בשירה של זלדה:
ישן לו גרעין
שנת אבנים
ושעריו שגילף
העליון -
נעולים
נעולים
נעולים.
עת יפתח השערים
גיבעול רך
כרחמים,
עת יפתח השערים
חוט חי
שירקרק הוא
ובן-חורין,
ויפליג לטוב שמשות.
פגשתי ילדה שלא הייתה מסוגלת להישיר עיניים, ילדה שסלדה ממגע, ילדה שפחדה לדרוש ובעיקר סירבה לחלום - רק כדי לא להתאכזב. פגשתי ילדה שלא יודעת שמגיע לה לבקש חופש, משחק, אוכל חם, ממתק. פגשתי ילדות שלא התקיימה.
בפגישתינו הראשונה, רבקה חיכתה לי במבואת הבניין, מוקפת בכל אחיה הקטנים. הצגתי את עצמי והסברתי לה קצת מה יהיה בחונכות. רבקה לא יצרה קשר עין לאורך כל השיחה ורק כשפניתי ללכת משם צעקה אחרי "אור"? "אמרת שנוכל להכין דברים טעימים נכון? אפשר שנכין חביתה..."?
לאט-לאט, לאחר הרבה מפגשים רבים והתעקשות מצידי שתישיר אלי מבט, שתדבר איתי במשפטים שלמים ולא במילים בודדות, ולאחר שהסברתי לה שמותר לה שיהיה לה קצת זמן לעצמה לבד, רבקה התחילה להיות.
בהתחלה ביצירת קשר עין, אח"כ בכך שהרשתה לעצמה לקפוץ ולשחק בכל גן שאליו הגענו או שלידו חלפנו. היינו מגיעות לביתי ורבקה ישר הייתה מאזינה מיד לשירים שהיא אוהבת. הכי אהבה רבקה את המפגשים הקבועים בהם היינו עוסקות יחדיו במלאכת האפיה. היא הייתה מגיעה ובחדוה ומסדרת את המצרכים לפי המתכון אותו רצינו להכין. תמיד בסוף ארזה ולקחה לאחים שלה שנשארו בבית, לעיתים ביקשה לקחת לחלק ולהשויץ בפני בנות הכתה.
בחלוף הזמן החלה רבקה לנסות לכתוב, לשיר, ולספר על מה היא חולמת להיות כאשר תגדל.
במהלך המפגשים רבקה סיפרה על חוויותיה הלא פשוטות בבית ואני נדהמתי להכיר ילדה עם רמת מסירות ומחויבות לאחיה הקטנים ולאחיה החולה – רבקה שימשה כהורה ממש עבור אחיה.
באחת מפגישותינו שיתפה רבקה בכך שלא נחגגה לה בת מצווה, וכי נערכות מסיבות בנות מצווה לחברותיה אך ברור לה כי איש לא יחגוג עבורה. פניתי לבית הספר ובשיחה עם המחנכת המסורה שלה, החלטנו להירתם להכנת בת מצווה אמיתית וחגיגית עבור רבקה.
את הפגישות הבאות הקדשנו להכנות לאירוע, קניית בגדים חגיגיים, הפקת אלבום צילומים, הכנת תפאורה ופעילות לחגיגה.
בת המצווה של רבקה הייתה אירוע מרגש ומיוחד, בו בפעם הראשונה היא הייתה במרכז, בו בפעם הראשונה טרחו ועמלו עבורה. רבקה התהלכה עם השמלה הלבנה כאחת הנסיכות וכמו שהיא ניסחה את זה "וואו אני ממש מפונקת היום".
לקראת סוף השנה, חשתי את הכאב והקושי בפרדה המתקרבת והתלבטתי איך וכיצד נפרדים. איך וכיצד מסיימים קשר עם ילדה כל כך מיוחדת ופגיעה.
התחלתי לדבר עם רבקה על הפרדה שלנו, רבקה נמנעה מלדבר על וכך והמשיכה להיות עסוקה בפעילות כאילו הדבר אינו קיים בננו. ככל שהזמן הלך והתקרב החלה לשאול האם אמשיך לגור באזור? האם תהיה לה גם בשנה הבאה חונכת, האם תהיה לי חניכה חדשה בשנה הבאה.
בפגישות האחרונות עברנו ונזכרנו בכל הרגעים והפעילויות שעשינו, התארגנו ליום כיף מסכם.
בפגישת הפרדה, רבקה ואני טיילנו מעט בירושלים וסיימנו בישיבה בו ישבנו במסעדה בה הזמנו פיצה וגלידה, רבקה הייתה מאושרת והרגישה כאחת הילדות.
בסיום הפגישה, לאחר שנפרדנו בחיבוק נדיר בתחנה ליד הבית, התבוננתי באוטובוס המפליג ומתרחק וקיוויתי בליבי שהצלחתי ולו במעט לתת לרבקה מקום בעולם ולעשות שינוי קטן, לזרוע קצת ילדות וחלום.
