ההצגה "סוס אחד נכנס לבר" שזוכה בביקורות מקיר לקיר ואף לדברי שבח של אנשים שראו את ההצגה, היא למעשה מלכודת דבש. כוונתי שנוצר הרושם, כמו שאני קיבלתי, שמדובר בהצגה מהנה, של צחוק ודמע. מה שלמעשה קרה לי, ועלול לקרות גם לכם, הוא שתיקלעו לתוך הצגה משעממת, בלי שום ניצוצות, לא של צחוק ולא של בכי. כוונתי, שכבודו של דוד גרוסמן במקומו מונח. בטוח שמדובר בסופר דגול, בעל תובנות עמוקות. אבל הרעיון לעשות מספרו הצגה, הוא לא עד כדי כך מוצלח. ההצגה לא מתאימה לקהל הרחב, ואנשים רבים מנסים, לא יותר ולא פחות, לעשות רושם, בהמלצות על ההצגה.
עובדה היא, שגם אני וגם החבר שלי, הרגשנו כבר אחרי פחות מחצי שעה, שההצגה הזאת לא הולכת לשום מקום והשממה השתלטה עליה. כבר אחרי פחות מחצי שעה, התחילו אנשים לצאת מהאולם, בזוגות ואף בשיירות. תופעה שטרם נתקלתי כמוה, בשום הצגה שביקרתי בהן עד כה.
למרות שניסיתי כמה פעמים, להזהיר אנשים דרך הפייסבוק, מהצגה המומלצת הזאת, איש לא ירד לסוף דעתי. כל שזכיתי בתגובה היה: על טעם ועל ריח אין מה להתווכח. אבל המלכודת פה היא כל כך גדולה, שמן הראוי להדגיש נקודה זאת. מזכיר לי לפני שנים רבות, קראתי במוסף של עיתון יומי, סיפור מתוך ספר. הסיפור נקרא "על הימים שבהם נחשבתי לנער מופרע". היה זה סיפור משעשע מאין כמוהו שמאוד נהניתי ממנו. ומיד קניתי את הספר. מאוד הופתעתי להיווכח, שגם אחרי שקראתי את כל הספר, אין בו ולו סיפור אחד משעשע או שווה. פשוט, לקחו סיפור יוצא דופן ומשובח, וגרמו להמוני אנשים לקנות ספר משעמם.
ולסיכום, משהו אישי, שאני לא יכול להתאפק מלכתוב אותו. כוונתי להצגה משובחת בצורה לא רגילה, "אני לא רפפורט" עם יוסי פולק (וגבי עמרני) שעליו כתב מישהו, בצדק, ביקורת: פולק בגדולתו! אני מקווה שההצגה תחזור ותועלה אצלנו. הפעם ההנאה מובטחת!
