אני הומוסקסואל. אני לא עושה מזה עניין. אני לא אדם דתי. אפילו לא מסורתי. אני מאמין בפסקה איש באמונתו יחיה. למרות שאני אדם חילוני אני שם מזוזה על דלת ביתי כי חלק מאורחי הבית הם אנשים שצריכים שתהיה בו מזוזה.
אני מאמין שדת היא חלק ממערכת ערכים שמחברת כל אדם בכל דת לסביבה שלו. ערכים נחוצים כמו אל תרצח שמופיע בכל דת. אני יהודי ולכן הביטוי של ערכים אלו ביהדות הם חלק מן הערכים שגורמים לחברה בישראל להתנהל איכשהו, עדיין לא כגן חיות. גם ביום כיפור לא צמתי. עד שלפני מספר שנים ביום כיפור אחד איש נשוי אחד שהכרתי באינטרנט, איתו נפגשתי קודם לכן לפגישות מיניות ביקש לבוא אלי הפעם לכל יום כיפור. כיוון שאשתו מבית דתי היה בניהם מעין הסכם. ביום הכיפורים היא צמה בבית משפחתה והוא נשאר בביתם ולא צם. באותו יום כיפור הוא אמר לה שהוא יישאר בבית ובא אלי. הייתי אותו זמן חלש בגלל סיבות נפשיות ורפואיות. הוא ביקש להיות אצלי כל יום הכיפורים להיות קשור למיטה, וזאת כשהוא לבוש כמו אישה ואבריו מעוצבים בהתאם, ושיכור. אני יודע למרות שבתקופת קיום המקדש יום כיפור היה דומה לט"ו באב יום של זיווג ורק לאחר החורבן נאסר בן כל מגע מיני. אבל הייתי אותה שנה חלש נפשית והסכמתי.
כמעט מיד אחרי אותו יום כיפור בו אני הייתי בחדר האורחים והאורח קשור כאישה למיטה כל הלילה, התחיל החורבן הפרטי שלי. תוך זמן קצר נחרבו הדברים החשובים לי במשפחה ובעבודה. הפכתי לשבר כלי למשך מספר שנים. לאט בעבודה יסודית ובעזרה מקצועית התחלתי לאט לאט לחזור לעצמי. רק אז הבנתי את הקשר הפנימי בין האירועים.
אני עדיין אוסף חלק מן השברים מאז. בשני ימי הכיפורים האחרונים צמתי וגם נכחתי בסליחות בכותל. אני לא חושב שאתחזק מעבר לזה במובן הדתי. מספיק לי להכיר בכך שהקשר ביני לבין ערכים רחבים עובר דרך מושגים של הדת היהודית. יצא לי לדבר החודש עם אותו האדם וגם עם אדם אחר איתו היה לי קשר מיני בעבר שקשור למצעד הגאווה בירושלים. הראשון לא הבין כלל את הקשר שאני עשיתי בין אותו יום כיפור לצרות שקרו לי מאז. השני לא הבין כלל את ההתנגדות של הציבור למצעד. כמו ילדים באמצע מחנה צופים בשיא הריגוש שלא מבינים למה מפריעים לקבוצה שלהם לשחק.
