התחקיר של דורון אלמוג דורון אלמוג הוא מפקד רציני (במיל.) וקצין טוב. הכרתי אותו כאצן מעולה בקורס קצינים בשנת 72. ה"תחקיר "הקרוי על שמו הוא דוגמה מצוינת לעיוות שאנו נתונים בו מאז מלחמת לבנון השנייה ועוד לפני כן.
זה לא תחקיר. זה ספין תקשורתי. ממתי מבצעים תחקיר ורצים איתו לתקשורת עוד לפני שהוא נותח במקום שאליו הוא שייך? ממתי העיקר בתחקיר הוא "את מי להאשים"?
ממתי בכלל עושים תחקיר שבו ההצגה והרושם תופסים את הכותרות הראשיות?
למי שלא יודע (וכנראה שדורון אלמוג, שצמח במערכת של צבא היבשה, שמאז ומעולם הצטיין ברדידות תחקיריו וחוסר יכולתו להטמיע את הלקחים שהופקו מהם, באמת לא כל כך יודע), תחקיר צריך להיות מבוסס על השאלות הבאות, ורק עליהן:
1. מה היה צריך להיות / להיעשות?
2. מה היה באמת?
3. מה הסיבות לפערים בין הרצוי למצוי?
4. מה המסקנות שניתן להסיק מהסיבות הללו?
5. אילו לקחים יש להפיק ממסקנות אלו?
מעצם הצגת השאלות ברור שמשתתפי התחקיר צריכים להיות כל אלו שהיו קשורים לאירוע. כל אחד מדבר בשם עצמו בלבד, מתאר את מה שהיה ואת מה שנעשה ומסביר את הסיבות הנראות לו לפערים בין מה שהיה צריך להיות לבין מה שהיה באמת. כמובן שהתחקיר צריך להיות מלווה בתיעוד אובייקטיבי ככל האפשר. לא תמיד ניתן להציג תיעוד כזה ולכן התחקיר צריך להיות מעמיק, עם מירב ההצלבות בין המתוחקרים ותוך התייחסות רצינית מאד לדבריו של כל אחד - בעיקר לדברי החיילים משתתפי האירוע כי הם אלו שהיו בלב ההתרחשות והם בדרך כלל נקיים מ"הריצה לתקשורת" המאפיינת את הבכירים יותר.
עצם הצגת ה"תחקיר" של דורון אלמוג כבסיס להשמצות של מפקדים, מהרמטכ"ל ומטה, עצם העובדה שצריך לעשות "שימוע" (מה זה? הליך פלילי פתאום? אולי המתוחקרים ידברו רק בנוכחות עורך דינם?) - כל זה מצביע על העיוות ועל חוסר הרלוונטיות של התחקיר הזה.
אני מקווה מאוד שאת תחקור כל מהלכי המלחמה הזו עושים בדרך אחרת.
ושוב אל בעיית המילואים מלחמת לבנון השנייה חשפה במלוא חריפותה את בעיית שירות המילואים בצה"ל.
הכעס, הנתק בין חיילים ומפקדים, הפער הכל כך משמעותי בין המוטיבציה והרצון לשרת את המדינה מול הזעם על חוסר הרצינות וחוסר ההתייחסות של מפקדי הצבא ללוחמים, לאימונם, לציודם, לפיקוד עליהם – כל אלו היו תמיד אבל הפעם הם הוצאו החוצה בצורה הקיצונית ביותר האפשרית, עד כדי ריב מתוקשר עד בחילה בין חיילים לבין המח"ט שלהם ועד כדי ביטויים של חוסר אמון מוחלט במערכת.
אני יכול להעיד, כאיש מילואים (מלפני כמעט שלושים שנה), שהדברים אינם חדשים כלל, אבל באמת היו הפעם קיצוניים.
בזמנו, כשהוקמה "ועדת המילואים" בראשות האלוף במיל. גבי אשכנזי, הצעתי לוועדה להופיע בפניה כדי להאיר ולהעיר מספר נקודות מעיניו של מי ששירת לא מעט שנים (שמונה עשרה, זה בסדר?) במילואים וגם לא מעט שנים בקבע ובתפקידי פיקוד על אנשי מילואים. לא קיבלתי תשובה, לא זומנתי. לא נעלבתי, אבל חבל.
הבעיה הבסיסית נובעת מהעובדה הפשוטה שצה"ל, שמרבית לוחמיו הם אנשי מילואים, מנוהל כולו על-ידי אנשי קבע. אנשים אלו, טובים ככל שיהיו, מעולם לא שירתו וכנראה שרובם גם לעולם לא ישרתו במילואים.
מ"פ, מג"ד, מח"ט בסדיר, כולם היו חיילים וצמחו בשרשרת הפיקוד והם "יודעים על מה הם מדברים" כשהם מפקדים על חיילים סדירים.
מח"ט של חטיבת מילואים שהוא עצמו איש סדיר, מעולם לא היה חייל מילואים ולכן הוא מדבר עם אנשים שנמצאים מבחינתו באטמוספרה אחרת לגמרי. כך גם הוא לגביהם. הוא מעולם לא חי לו את חייו, עם משפחתו ועבודתו או לימודיו בשלווה כשפתאום קטף אותו הצו הזה מהבית וזרק אותו לעולם אחר עם מדי ב' גדולים ומיוזעים ועם לוח זמנים ומשימות שאין בינם לבין חייו הנורמליים כלום.
הוא מעולם לא נפגע בפרנסתו, בלימודיו, בחיי משפחתו, כתוצאה מהשירות הצבאי.
הוא מעולם לא נאלץ כמפקד בכיר לנסוע בטרמפים כדי להגיע למקום השירות שלו.
הוא מעולם לא חשב אפילו "האם יש לי בכלל ביטוח חיים שאני ככה הולך לאן שיורים עלי?". יש לו ביטוח חיים מהצבא.
הוא מעולם לא היה צריך להתמודד מול אנשי ביטוח לאומי שיואילו בטובם ויתנו קצת החזר על ההפסדים הכלכליים הגדולים של אנשי המילואים, בעיקר העצמאיים שבהם שחלקם איבדו את עסקיהם, פרנסתם ועיקר עולמם כתוצאה משירות המילואים (ואני לא מדבר אפילו על פציעה חס וחלילה. סתם על סגירת העסק כי לא היה מי שיפעיל אותו).
כל זה שייך לאנשי המילואים. אנשי הקבע פשוט לא מבינים את זה, לא חיים את זה, זה בכלל לא מעניין אותם. לא את המח"ט איש הקבע, לא את סגלי הקישור אנשי הקבע, לא את מטות האוגדות והפיקודים אנשי הקבע.
הם לא מבינים בכלל את עולמם של אנשי המילואים ולכן גם ההתמודדות עם הפער בין שני הצדדים כל כך קשה. מי צריך את המתנות שמחלקים כאשר הפרנסה נפגעת?
מצד שני, אנשי המילואים לא מבינים (ולמען האמת גם לא כל כך מעניין אותם, ובצדק) את בעיות המלאי, בעיות האחסנה, בעיות הלוגיסטיקה (בעיקר אחרי שבצבא היבשה הוחלט לפרק ימ"חים ואוגדות כי אנחנו הרי נכנסנו כבר לעידן ההיי–טק, אז בשביל מה צריך מחסני ציוד מסודרים?), בעיות התקציב וסדרי העדיפויות המעיקים כל כך על מקבלי ההחלטות ועל המפקדים הבכירים.
לאנשי המילואים בצה"ל יש שני יתרונות גדולים ושני חסרונות גדולים:
היתרונות – הם מנוסים מאד (חלקם הגדול, לפחות), והם לא צריכים בצבא לעשות חשבון לאף אחד, כי אין להם חשש מפגיעה בקידום. הם יעשו את מה שצריך באמת ואת מה שלימדו אותם לעשות בלי להתחשב מי הוא מפקד החטיבה, מפקד האוגדה או הפיקוד. זה לא מעניין אותם.
החסרונות – הם לא מעודכנים ב"מילה האחרונה" של הטכנולוגיה כי הפיתוחים האחרונים תמיד נעשו אחרי שהם השתחררו מהצבא, והצבא אף פעם לא מאמן אותם מספיק כדי להיות מעודכנים.
החסרון השני – הם לא גמישים מספיק בזימון – החוק מחייב לפחות 30 יום מראש, פערים בין זימון לזימון, מגבלת ימים וכו'.
לו הצבא היה משכיל להעזר באנשים היקרים הללו באמצעות היתרונות שלהם, להתמודד עם החסרונות שלהם (בלי להאשים אותם על זה ובלי להתעלם מכך), היה דואג לאמן אותם ביעילות המרבית, לפגוע בהם מה שפחות, לתת להם באמת את ההרגשה שהם עושים את מה שצריך בלי לבזבז זמן מיותר – היינו משיגים יותר מוטיבציה והרבה פחות זעם ומרירות.
שוב חוזר הניגון שזנחת לשווא... הניגון הוא: פוליטיקה, ספינים, חוסר ניהול, חטטנות התקשורת. הניגון הזה יותר גרוע מהשפן של אנרג'ייזר – הוא לא מתעייף לעולם!!
במערכת "נכונה" מנהיגי הציבור עושים כמיטב יכלתם, מרצם ותבונתם ומיישמים כלי ניהול כדי למקסם את השירות לאזרח תמורת מינימום עלויות מסים (במערכת נכונה היו מנהיגי הציבור מבינים שהם בעצם משרתיו ולא אדוניו).
במערכת "נכונה" מנהיגי הציבור מקיפים עצמם ביועצים אנשי מקצוע בעלי ידע מוכח אשר היו מסייעים להם בפתרון הבעיות המיידיות ובעיקר בתכנון לטווח ארוך, כדי לצאת מהפלונטר התמידי של צורך בכיבוי שריפות וכדי לקבוע מדיניות של סדרי עדיפויות לאומיות.
במערכת "נכונה" מנהיגי הציבור מעודדים ומשפרים את המוטיבציה של הציבור לעבוד, לפעול, להתפרנס בכבוד, ליהנות ממעשה ידיו, לתת רק לאלו שבאמת קשה להם.
מערכת "נכונה" בנויה כך שמנהיגי הציבור יכולים להקדיש את מרבית זמנם לשירות הציבור ומסוגלים לקבוע מדיניות וליישם אותה לפי מיטב שיפוטם ויכלתם.
מערכת "נכונה" בנויה בצורה אינטליגנטית, באופן שהידע הנצבר בה משרת את כולם באופן סינרגטי: הידע של האנשים בה מנוהל ומוכוון ומשמש למטרות כלל הציבור ועל-ידי כך סך תפוקת הידע הכולל גדולה יותר מסכומי הידע הפרטניים.
במדינה שלנו, ארץ הקומבינות, הספינים וה"דמוקרטיה בגרוש" שבה יש בחירות כל שנתיים והקואליציה בנויה תמיד על הבטחות ופנטזיות וחסרה לה מנטליות של "שירות הציבור", עסוקים ה"מנהיגים" (עאלק מנהיגים) בעיקר בהישרדות, ובזמן שנותר להם הם עסוקים בלהרוס זה את זה.
במערכת כזו אין עידוד לעמול ולהתפרנס בכבוד. יש עידוד להתחמק, להציג מסכנות בפני התקשורת, לקבל כמה שיותר מהתקציבים הציבוריים.
במערכת כזו אי אפשר לתכנן לטווח ארוך (הרי הממשלה קיימת בקושי שנתיים, והרי ממילא כולם עסוקים רק בהישרדות) ולכן אין בכלל טווח ארוך. חיים מהיום למחר ולוקחים הלוואה על חשבון מחרתיים.
במערכת כזו לא ניתן בכלל לקבל החלטות שקולות. הקואליציות המוזרות אצלנו בנויות רק כדי להיות בשלטון, לא כדי למשול נכון, לפי מדיניות נבונה וארוכת טווח. ממילא אף אחד לא מתייחס למצע המדיני או החברתי או הביטחוני, אז למה בכלל לנסות ליישם אותו?
במערכת הזו כל עיתונאי הוא "מלך עכברוש", כל פרשן הוא גנרל וכל גנרל הוא קשקשן בגרוש. מי שרוצה להיות על הצד העליון של הרפסודה השוקעת צריך להרבות בראיונות, לפלוט כל ספין אפשרי כדי לבלוט, לשמור על קשרים עם כתבלבים הממהרים להפיץ כל שמועה כדי להיות ברייטינג וכדי לקבל חשיפה. כי ידוע שכשכל שנתיים יש בחירות – המרבה בחשיפה מגדיל את סיכוייו להיבחר (או לפחות להתקדם בצבא/במשטרה/בפרקליטות/בשירות המדינה בזכות חשיפתו המרבית לתקשורת).
במערכת בה אין שום עידוד לעבודה יצרנית, מרבית תשומת הלב הפרטית והציבורית מופנית לקידומים בשירות המדינה.
במערכת בה אין שום עידוד לניהול נכון, משביתים מדינה שלימה בגלל שחיתויות וחוסר ניהול של מועצות עלובות שלא מסוגלות לגבות ולא מסוגלות לתפקד ולכן לא משלמות לעובדיהן. אגב, האם מישהו בדק במועצות האלו כמה "עובדים" קרובי משפחה, כמה "עובדים" בכלל לא עושים כלום אלא רק אמורים לקבל שכר? אין סיכוי. המועצות האלו לא מבוקרות על-ידי אף אחד, בעיקר לא על-ידי משרד הפנים העסוק בפוליטיקה בעצמו.
וקצת עידוד לסיום:
הבעיה שלנו איננה במי שאנחנו. האנשים בכל העולם דומים – שתי עיניים, שתי אוזניים, אף, פה וכל השאר.
הבעיה שלנו היא במערכת. מערכת נכונה תהווה מסגרת לחיי תרבות, שלטון נבון, ניהול נכון.
השינוי, אם כן, צריך לבוא ראשית על-ידי שינוי שיטת הממשל. יצירת מערכת מובנית המאפשרת ל"הנהלה" לשלוט ולקבל החלטות ולתפקד באופן יעיל.
לאחר מכן צריך לבנות מערכות של ניהול הידע לטובת שיפור מתמיד במתכונת של "אינטליגנציה ארגונית".
כל השאר יבוא מאליו.