אם לא היו דורשים מבעלי, אלי כהן, להעביר כל כך הרבה מידע, הסורים לא היו עולים עליו והוא לא היה נתפס ונתלה כמרגל" - כך מפרסמים כלי התקשורת את טענותיה של אלמנתו של המרגל הישראלי שנלכד ונתלה בדמשק, וברוב אווולתם ורשעותם דנים כלי התקשורת בנושא ומנסים לגלגל אשמה על ראש המוסד דאז, מאיר עמית, ש"שפך את דמו" של אלי כהן.
מאיר עמית, שטובת המדינה לנגד עיניו, מנסה בדרכו השקטה להסביר שיש דברים שהשתיקה יפה להם ומגיב שלא היה מפעילו של אלי כהן בתקופה ההיא. העתונאי הזריז ממהר לפרסם שמאיר עמית היה ראש המוסד מ-1963 ועד 1968 ומשאיר את המאזין בתחושה שהנה נלכד עוד רמאי, עוד מפקד שהפקיר של שילוחיו, עוד מנהיג שלא ראה את הפרט לנגד עיניו.
אלי כהן נתלה ב-1965, וב-1967 פרצה מלחמת ששת הימים שבמהלכה מחצה ישראל הקטנה את סוריה ב-3 ימי מלחמה. ב-2006 נלחמה ישראל הכבירה בארגון טירור קיקיוני שאין להשוותו לכוח הסורי שעמד מולה בעוצמתו וכשלה כשלון חרוץ, כשלון שנבע ללא ספק ממודיעין לקוי ושגוי.
אם אלי כהן לא היה משדר ומעביר כ"כ הרבה מידע יתכן שמדינת ישראל לא הייתה מנצחת כלל בששת הימים. ראינו גם מה קרה ביום כיפור כאשר צינורות המידע המודיעיני חרקו וכיזבו. אולי אלמלא המידע שהעביר המרגל שלנו בדמשק, האיש שלטענת התקשורת "שפכו את דמו" היו נשפכים כאן נהרות של דם של ישראלים ונזכיר שהיו תותחים שם על ההר ואז הם לא כוונו לדמשק.
מרגל אינו קופאית בסופר, הוא אינו מחלק תה בהסתדרות וחייו הם בסיכון מתמיד, הן עקב טעויות שהוא עלול לעשות והן בשל טעויות שעלולים לעושת מפעיליו. חבל שאין אנו מטמיעים בליבנו את אשר אמר הרמטכ"ל המתפטר, דו חלוץ, - אחריות אינה אשמה!! כל מי שמחליט - עלול לטעות.
אשר לתקשורת במקרה הזה לא רק שאינה אחראית אלא היא גם אשמה - אשמה בזילות מושג האחריות, אשמה בצהובנות מחליאה, אשמה בטיפשות ובבורות.
