קצת קשה לי להיות במעמד הנודניק המתמיד. כזה הנתפס לקטנות ואינו יודע שבעה בהיטפלות לניואנסים בהודעות שהוא מקבל במייל. מצד שני, עליכם גם להבין אותי, כאחד המוצף במיילים שכמות סימני הקריאה וקריאת השוד והשבר שלהם מעלה את סף הגירוי שלי בטור הנדסי.
לכן, למרות הקשיים המרובים בשמיעת טרוניותי הפסבדו-פולניות - אני ארטון קלות ואתם תגיבו במנוד ראש ובהשתתפות כנה בצערי.
והפעם אני רוצה לבקר קלות את הפראפרזה השמאלנית בימין.
זה הולך ככה, זה זמן רב לא חזו עיני העמדת אתגר ציבורי אחד, שינוי כיוון תפיסתי או מערכתי אחד, או אפילו העלאת רעיון מקורי אחד של הימין ששרשיו אינם נעוצים עמוק בלב לבה של השטיפת מח השמאלנית המצויה (קצת מסובך לי לכנות שמאלנות כאידיאולוגיה, כידוע).
זה עתה, לדוגמא, קיבלתי מייל ששוב הזכיר לי את המצב המחשבתי הירוד ועורר בי את הצורך הדחוף לכתוב את התגובה הזו. מדובר (וסליחה אם מישהו נפגע מכך, זו ממש לא הכוונה) בקריאה לכנס בנושא "כבוד היהודי וחרותו" כפראפרזה לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו.
כבר זמן מה שאני מנסה בכל כוחי לראות את המקוריות ואת הקריאה לרעננות ולהתחדשות ואיני מצליח. מתי ולמה בכלל התעורר הצורך לכנס דיון בנושא "כבוד היהודי וחרותו"? האם לא די במה שהיהודי, כשאר האדם, ראוי להגנת החוק המשובש הנזכר?
הרי גם החוק הנ"ל הוא רע בעצם קיומו, אם נטפל לקטנות עוד יותר. הוא חוק המנסה להתנער ולנער את האחרים עמו מאחריות קולקטיבית לחברה ולאומה.
וזו חייבת, אם כן, להיות משמעות הפראפרזה, רק בדגש על השוביניזם היהודי. כביכול, ליהודי, כפרט - הזכות לנהל את אורח חייו במנותק מההוויה הלאומית.
ברור שלא זו הכוונה, אבל אלה ההשלכות שלה, כאשר מדובר ביהודי, האינדיבדואל.
הרב ליאון אשכנזי זצ"ל, "מניטו", העלה את רעיון החזרה למקורות, מה"יהודי" השבטי בגלות, ל"ישראלי" הלאומי ול"עברי" השרשי.
רעיון זה לא בא רק להביע חזון טרמינולוגי לגבי תפיסת האיש הישראלי את עצמו, אלא לעצב את דמותו כאחד שכבר לא אינדבידואל השייך להווי החברתי קהילתי שנוצר בגולה להגנת הפרטים כי אם כמרכיב חיוני נוסף השייך לעם ישראל בשרש הווייתו. השורר עם א-להים ואנשים ויכול להם.
זאת ועוד - כבוד היהודי וחירותו במתכונת אליה מתכוונים המארגנים, הוא כבוד סקטוריאלי צר אופקים וקצר חזון. לא רק משום שגם אלה שלא מבינים עדיין את משמעות יהדותם (או ישראליותם) לא כלולים בו, למרות היותם יהודים-ישראלים כשרים. אלא גם משום שאופיו של אותו הכבוד, נכון רק לעכשיו או לאתמול ואינו נכון אפילו למחר.
נעשו פשעים נגד העם היהודי - זה נכון. פשעים אלה נעשו בידי המדינה היהודית הרשמית. אך הפראפרזה השמאלנית של כבוד היהודי, אינה יכולה לתת מענה לפשע שכזה. גם כי היא חסרת משמעות ואנמית בבסיסה, וגם כי היא לא מכוונת לשום מטרה מלבד נוחיות זמנית מסויימת של היהודי האידבידואל שבמקרה חי את חייו הפרטים בארץ ישראל.
ועם כל זה, מה שהקפיץ אותי וגרם לי לכתוב מכתב לא חשוב זה, זו דוקא צורת הביטוי החיצונית של כותרת הכנס. דוקא היותה פראפרזה של השמאל.
תמיד, כמעט מראשית הציונות, השמאל הכתיב את סדר היום הציבורי והימין הגיב. דבר זה גרם להרבה יותר נזקים ממה שאפשר לאמוד במאמר לא מחקרי כמו זה.
השמאל הביא לכך שגבולות המדינה ב-49 יראו כפי שהם נראו. השמאל דאג לכך שתורת ישראל תישכח מהראש ומהלב. השמאל גם שקד על בניית תרבות-אנטי-תרבות צינית, חצופה, קולנית ומתלהמת בפן האישי והלאומי גם יחד. בזכות השמאל שוכתבה ההיסטוריה הן במערכות החינוך והן בספריות הלאומיות והבין לאומיות.
הבעיה היא שהימין מעולם לא הציב אלטרנטיבה. הוא רק הגיב. אומנם היו שלשה חדשנים בימין. היה את הרב קוק. גדול החדשנים בדורות האחרונים. היה את ז'בוטינסקי והיה את "יאיר". אולם לשלשתם לא קמו ממשיכים.
אז נכון, להגיב זה דבר חשוב, אבל לא כתפיסה תרבותית אלא לצידה. אי אפשר לייצב מערכות או למנוע את קריסתן על-ידי תגובות ופראפרזות, אלא לכל היותר לעכב אותה במקצת. אולם כשהקריסה תבוא (והיא בוא תבוא במצב הנוכחי) היא תהיה הרבה יותר קשה וכואבת ככל שהיא תסתאב ותתרחק בזמן.
לא. בשום אופן איני מייחל לקריסת המערכת החשובה שנוצרה כאן (למרות פשעי השמאל והפראפרזה הימנית שלהם) אולם אני סבור שבשביל למנוע את הקריסה ולייצב את המדינה, אנו זקוקים לרעננות יצירתית ולחדשנות רעיונית ומעשית ובודאי שלא לפראפרזות - לא בתחום המעשי ולא בתחום המילולי. לדעניותי, לא רק שהפראפרזות הללו לא תורמות דבר - הן מזיקות. ממש כמו המקור הנפשע שלהן.
בברכת שנה טובה ומתוקה, שנה של התחדשות רעננות ומקוריות לנו ולכם ולכל בית ישראל, המצפה לישועה.
