אני מתכוון לכתוב על העיתונים כי הם הבמה לציבור (כך צריך להיות) וזו איננה. לי כאחד מחסידי הבמה בכלל, יש תלונות קשות על הקיימת וכוונתי לעיתונים. עיתונים חייבים לתפקד כפי שמצפים מהם - לטובת הציבור ואיכות חייו; וכאשר כותבים "חייו" לא אחת תרתי משמע, כי כך צריך להיות. הדבר משול למתקן מיוחד שעוד טרם שעוסקים בו, יש מנהל וצוות שכל מחשבותיהם עליו ומסביב לו - מה ייצר ואיך, בניין, הנהלה, מזכירות, שולחנות ומה לא - בקיצור, הכול מסביב המתקן שיש לו חשיבות רבה.
כך גם לגבי העיתונים ומה שמצפים מהם בחברה נורמלית - המצב והתשובות כאן, רחוקים מאוד מהמצופה.
העיתונים אצלנו, כאשר שלושת הגדולים שבהם עם העובדים, הם מיעוט לכל הדעות ובכל זאת: הללו מתקיימים ופועלים כמו מעצמה וכל הנלווים לה (מלבד תותחים ומטוסים אם כי העיתונים לפעמים מסוכנים מהם).
כתבתי "מעצמה" ואכן: לעיתונים יש מוסדות ואמצעי שפיטה משלהם. מעמד, הכרה והרבה צ'ופרים, מעבר ליחסם הכמותי בשטח. הללו גם פטורים משבטו של מבקר המדינה. כבר במעט שכתבתי, ניתן להבין את כוחם הרב של העיתונים ולענייננו, כוח זה לא רק שאינו משפר את חייו של הציבור, כי חייו של האחרון רק הולכים ונעכרים (לא מצאתי הגדרה אחרת) אצל כמה שאיני יודע את מספרם, פורסם שהם רבים.
העיתונים זכו בתדמית "הפה של הציבור" - אחד מהשקרים המוסכמים. מעטים מאוד זוכים לכתוב בעיתונים, ולא רק בגלל היעדר מקום.
עם זאת, העיתונים גם צוחקים על הציבור. הראשונים, על-מנת להצדיק את תדמיתם הנ"ל, הציבו בעיתוניהם את מדורי מכתבי הקוראים הידועים - מס תדמית שהעיתונים משלמים בעבור תדמיתם הדמוקרטית.
עוד שקר מוסכם: שמים עכבות רבות בפרסום, אם בכלל, של מכתבי קוראים מהציבור הרחב. אם כבר פורסם כזה, אז מקוצר, כאשר הדברים הוצאו מהקשרם - הדמוקרטיה עובדת... כן, באותם מדורי מכתבי הקוראים, לעיתים קרובות, אפשר למצוא שמות כותבים חוזרים, הללו כנראה הם דעת הציבור... מ-צפ-צ-פים.
הבחנתי בעוד תופעה: הסופרים ש.ק.ר זבילו ואמור מגור, סופרים ששמם הולך לפניהם, מפורסמים ובעלי פרסים, כותבים לעיתים בנושאים אקטואליים, חופשי חופשי ומביעים דעות שבוודאי הטיפוס הח"מ, לא היה זוכה לפרסמם בחלומות הכי טובים שלו. כך למשל, על יחסינו עם הערבים, שהרבה ממה שהם עושים לנו זה בגלל שאנחנו לא מבינים מספיק, כמובן. הללו, שעם כל הכבוד, מספרם היחסית קטן בין הקוראים ספרים ועוד יותר לגבי הקוראים ספרים בכלל. גם זה מתנת העיתונים.
לפני זמן רב, קראתי בעמוד הראשי של עיתון "ידיעות", מאמר פרי עטו של הזמר שלמה ארצי - עם כל הכבוד, במה הוא זכה? גם בזכות "הפה של הציבור".
כאלוף הכותבים על הקרח, כתבתי הרבה מאמרים שלא התפרסמו והיו בהם הרבה מסרים, דעות וכיו"ב, קורה. מאחר ואני באליפות הנ"ל הרבה שנים ואת גיל העשרים עברתי מזמן, הרשיתי לעצמי באופן חד-פעמי, לחסוך מדברים שאני אוהב והחלטתי לפרסם בעיתון בתשלום (עלה הרבה כסף). כך בחרתי תמצית מעיקר הדברים שאני כותב במשך השנים (היה קשה מאוד להכניסם בסכום שהצבתי לעצמי).
להלן המודעה שפרסמתי:
הצעה לרוצים להיבחר לכנסת הרוצה להיבחר - במסע הבחירות שלו, ילך עם שתי סיסמאות שבעבורן יבקש את קולות הבוחרים: האחת, בחירות אישיות - שבחירתם של נציגי הציבור תהיה תלויה בבוחרים אותם. השנייה, בכנסת החדשה שתקום, יחוקק חוק שבעבור הוצאת עיתון יהיו חייבים ברישיון, שהעיתון יקיים עצמו רק ע"פ היצע וביקוש - שום טובות הנאה, פטורים וכיו"ב. כך נשיג שיח-ציבורי אמיתי, פתוח ופורה.
במה כזו, אכן תהיה "הפה של הציבור" ותשנה את המציאות הקשה הקיימת.