לפני כמה שנים יצא לי לפגוש חבר מהישיבה. לאחר מילות נימוסין שאלתיהו מה זה ועל מה הדכדוך שבקולו.
"תראה", ענה ואמר לי, "אני כבר שש שנים נמצא בישיבה ו..." הוא ניסה למצוא מילים שיתארו את תחושתו ללא הועיל... "ועדיין לא קיבלת רוח הקדש..." עזרתי לו. הוא נתחייך במבוכה קלה, שתק כמודה באשמה ותלה בי את עיניו, כמנסה לקבל ממני עזרה במציאת רוה"ק.
עניתי לו מה שעניתי ובלבי נותרה טרוניה קלה שמקננת בי עד עצם היום הזה - לא כלפי הרבנים והמחנכים כמו כלפי הממסד הרבני כמסגרת וכלפי המבנה החברתי הדתי בכללו. מבנה חברתי המנסה להחדיר הזיות ואמונות חסרות בסיס כתחליף לתורת משה כדי לספק את התשוקות המיסטיות המשכרות המקננות בבני האדם.
כשאדם, תלמיד חכם גדול כאשר יהיה, מצפה לראות מתוך דפי הגמרא איזה קסם או הארה נפשית, נותרות לו אחת מהשתיים - להכנס למשבר רוחני בגלל אי יכלתו לראות את ההארה או לשקר לעצמו ולהיכנס לאקסטזה עצמית.
לפני הלינץ' שייערך בי למקרא דברים אלו אני מבקש להזכיר לקומץ קוראי שאני לא לבד בסיפור הזה: תניא אמר ר' יוסי מעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלו משה ואליהו למרום שנאמר "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" (סוכה ה.).
במשפט סטואי זה מלמדים חכמינו ז"ל קצת צניעות לבני האדם באשר הם. אולי כדי לקדם את הרעה הטמונה בכל המיסטיקה הרגשנית הזאת בה מלעיטים אותנו במנות גדושות בתקופה האחרונה המגיעה ממקומות לא טהורים ומסתבר שהיא גורמת לא מעט משברים נפשיים לציבור הרחב והצר.
גם אם אני נוגע בדבר בעת הזאת וגם אם דברי נוגעים, בין השאר, בנסיבות אישיות - הדברים בוערים בי הרבה יותר מסיבות לאומיות ומתוך התעיה הרוחנית הכללית. מצד שני, תמיד אפשר יהיה לשפוט אותי (ואחר כך לשפות אותי) במדת הרחמים, שכן גם אני אחד מקרבנות ההזיות...
משום שמדובר כאן לא רק בתופעת הרה"גים הרה"קים הרה"צים והרה"חים למינהו. תופעה זו לעצמה היא דבר רע. נתקלתי לא אחת בדיון עקר בו אני מנסה לטעון טיעונים והטיעון המרכזי שהסתובב בצד שדן מולי בסוגיה הוא "הרה"ג פלוני אלמוני אמר כך וכך ואיך זה אתה מעז לחלוק על דבריו?!" או, טיעון חביב אחר - "מי אתה שתגיד דברים כאלו? לצ' פלוני מותר אבל לך, שיהודי פשוט אתה???" טענות הגודעות כל דיון רציונלי באשר הוא.
אגב, קשה להאשימני באי מתן כבוד לרבנים (בתוך שאר עמך ישראל). סה"כ רבים מחברי הטובים ואפילו ממשפחתי היקרה נתפסו לרבנות. את כולם אני אוהב אהבת נפש ומכבד בהחלט.
אבל זה כבר לא סוד שיש בחברה הדתית תופעה מטרידה לא פחות הנובעת מאותו מקום של חיפוש איזו חויה מיסטית הזויה - הרווקות המתבגרת.
מי שהתפשר על דמיונות שוא ואקסטזה עצמית כתחליף לחויה המיסטית העלומה, הצליח להתחתן. מי שלא - או שחש מרומה או שנשאר רווק גם בגיל 30 פלוס.
ביטויים כמו "הגשמה עצמית", "הרגשת התחברות עמוקה", "אהבה אמיתית", "תחושה פנימית" - הן הן הנסיון העקר להגיע לרוח הקדש ולנבואה כדי להתחתן.
לא אחת שמעתי מבחורות איתן יצאתי שהן "לא מרגישות שזה זה". אם היה זה קורה דוקא לי, הייתי אומר שבאמת משהו דפוק אצלי ופשוט הן מנסות להתחמק ממני באלגנטיות ועם מינימום פגיעה. אולם שמעתי זאת מלא מעט בחורות לגבי בחורים אחרים והן אמרו זאת בכנות נוגעת ללב. באמת שניסיתי להבין זאת בתור אחד מן הצד וקיבלתי הסברים הזויים למדי מן הסוג של אותם ביטויים מלאי קדושה ואידיאולוגיה.
"תגידי לי, את מצפה שאליהו הנביא יתגלה אליך ויגיד לך שזה החתן שלך?" שאלתי כמה מהן. "אולי את חושבת שמלאך יבוא אליך בחלום הלילה וילחש לך מיהו בעלך?" שאלתי אחרות.
גם אם בודדות יודו בכך בשפה ברורה או רפה, מהתשובות שמקבלים על שאלות אלו עולה תשובה חד-משמעית - כן. דבר זה נכון לגברים באותה מידה. מטבע הדברים, אני נתקלתי בנושא זה בנשים יותר מאשר בגברים...
אולם מאחורי האיצטלה הקדושה בה עוטפים את הרווקות (גברים ונשים כאחד), מסתתרת טענה פשוטה ואנושית הרבה יותר - חיפוש אחר התשוקה.
צר לי על המסקנה הזאת, אבל אין מנוס ממנה. אם פעם אחר פעם אני שומע את המשפט "אני לא רוצה להתפשר על זוגיות" (משפט שנשמע מפי בנות יותר מאשר מפי בנים) זה מחייב את המסקנה הזאת. שהרי עלמה שלא מבינה שזוגיות מבוססת על פשרה כתנאי ראשוני, משהו פגום בחינוך הבסיסי שלה. ואם התופעה היא חברתית - אז משהו פגום בחינוך הבסיסי של אותה חברה.
ומכיוון שהאתגר החילוני של "תשוקה" קצת יותר מציאותי מהאתגר המיסטי של קדושה שבטעות מתייחסים אליה כאל תרגום של holiness, יוצא שרבים מאיתנו אומרים "תחושה עמוקה" ואף משכנעים את עצמם שבכך מדובר, ומחפשים "הלכה למעשה" תשוקה עמוקה ואז, כשהיא לא מגיעה בקצב הרצוי לדעתם, הם מסבירים זאת לעצמם בהסברים קדושים. משום שהרווקים-רווקות הדתיים לא מצויים באי בודד, והוויות העולם הלא תורני נהירות להם מעט יותר משבילי הרקיע...
אז מה אני רוצה מהרבנים? מה הרבנים אשמים בכך? ואיך הרווקות הזאת מתקשרת לתשוקת רוה"ק - תשוקה האמורה להיות חיובית?
הקשר הוא שהחיפוש אחר העל טבעי והלא מציאותי של אנשים המקבלים סמכות רוחנית מצד ציבור מאמיניהם יוצר את האשליה בקרב המאמינים שאכן זו השאיפה האמונית. לקבל השראה מאגית-אקסטזית. מכאן שהידיעה ה"רוחנית האמיתית" צריכה להגיע מהאדם עצמו. הוא צריך לקבל את התשובה המיתית הזאת מאיזו השראה אינטואיטיבית (הבוששת לבוא...). כל המילים הלועזיות הללו מצלצלות נהדר אולם חסרות שחר. הפירוש של אמונה מאבד את משמעות האמת והיושר האנושי וקובע משהו לא קיים ולא אנושי.
ואז מי שסובל מכך זה קהל המאמינים והמאמינות המחפשים את ההגשמה העצמית הקדושה והאמונית לפי קוצר פירושי המילים בעידוד הרה"גים שכבר "מסודרים" מבחינה אישית. ושוכחים/ות שההגשמה העצמית היא, בפשטות, צאצאים.
צר לי עליכן, בנות ישראל כשרות וצנועות, על ההשתלחות מחוסרת הרסן שלי כלפיכן. ידוע לי שגם לכן קשה - לפחות כמו לי. ידוע לי שהרווקות היא לא דבר שבחרתן בו מראש. אבל זה כלל לא מספיק. לא צריך לבחור ברווקות בשביל להיות רווק. מספיק לא לבחור בזוגיות בשביל להיות רווק נצחי. מספיק אפילו לבחור בזוגיות מושלמת וחסרת פשרות כדי להוותר רווק מושבע ורק חברה חולנית מסוגלת לספק רעיונות מוזרים של זוגיות מדומיינת לבניה ולבנותיה התמימים.
צר לי עליכם גם כל הרבנים התרים עדיין אחר עליית נשמה בטרם עת. אולי חיפוש עצוב זה הוא גם ההסבר לכל הבלבולים הלאומיים והרוחניים שלנו בדורנו ובפרט בעשור האחרון. ואני מתנצל מעומק לבי אם נשמע בדברי זלזול כלשהו בכבודו של מאן דהו. הדברים נכתבו כשמעי הומים עלי....
