ניסיתי, כל כך רציתי להתקבל
למועדון האקסקלוסיבי של ישראל,
שבו תורמים, ונקודות צוברים,
והופכים ב"אולמרטקרד" חברים.
החברים במועדון נותנים ליו"ר יד,
ולא חשוב מתי, היכן, וכיצד.
כך נערמות לפתחו החובות,
כי הוא הרי מחזיר טובות.
פרס קיבל את נשיאות המדינה,
משאת לב מכובדת ונושנה,
ובתמורה שיבח את ביצוע המשימה,
ואת ניהול המדינה מאז המלחמה.
רמון קיבל תמיכה, ומשרת וזיר,
כיאה לחבר טוב, שאינו נזיר,
ובניגוד לדעתו הצביע בעד
גם כשבענייני מלחמה נועד.
ובר-און הוא הנאמן מכולם,
יהיה לנו שר אוצר מושלם.
הוא הרי לא ממש מבין בכלכלה,
אבל זוהי בדיוק התמורה כולה.
והירשזון, אתם זוכרים,
גם הוא הרי מוותיקי החברים.
ידע, שהכי חשוב להיות חבר,
כי רק כך מתנות אתה צובר.
ואהוד ברק, הבטיח לפרוש, דבק בכיסא,
ועכשיו לצבור נקודות הוא מנסה.
יתמוך פה, יוותר שם,
העיקר שלמועדון הוא נרשם.
וגם בנות יש במועדון החברים,
מעט, כי אחוות לוחמים לא שוברים.
בלילא (רוחמה) המפרגנת,
וגם גברת איציק הגננת.
ואנחנו, הלא חברים, מתבוננים,
וממש, ממש לא מאמינים,
ולא עושים דבר לסגור את מועדון החברים,
שאת המדינה שלנו או טו טו גומרים.
אז בואו נגיד לו - ליו"ר המועדון -
נמאסת חבר, לביתך שוב!
לאיזה מהם? באמת לא חשוב.