די, נמאס, כמה אפשר לשמוע בחדשות על שדרות והקאסמים?! עוד קסאם פה, עוד פצמ"ר שם, תושבים אשר חיים בפחד מתמיד ללא רגע של שקט לחשוב על דברים רגילים שאנשים רגילים אוהבים לחשוב עליהם - נו, אתם יודעים - משפחה וילדים, אהבה, שמחה, קוטג' 5% מהמכולת, ישיבה לאור הירח וכן, גם על פוליטיקה.
כן, כן, שוב אותם אנשים אשר חייהם אינם חיים, אשר חיים במלחמת הישרדות יום יומית.
רק עכשיו תמה לה הרגיעה הכי לא רגועה שיש - כלומר כן היו הפרות מצד ארגוני הטרור אבל לא הפרות ששוות תגובה, כי הרי הם בעלי הבית - לא נרצה לעצבן את ארגוני הטרור ולהעיר אותם משנת היופי שלהם בה הם מתחמשים בחן רב.
רק השבוע אמר אולמרט שממשלה אחראית איננה ששה אלי קרב - ללא ספק הוא צודק, למה לרצות במלחמה (לא, בעצם לא מלחמה, מלחמה זה מפחיד - אז נאמר קרב או בעצם קרבון) אם הצד השני כלל לא מעוניין בטרור ושואף להרמוניה בין כל העמים.
אז רגע, יש פעולה בעזה או אין פעולה?
היום קראתי בעיתון מדוע לצאת לפעולה ומנגד, מדוע לא כדאי בפעולה - ניתוח מקיף ומעמיק של המצב - כמו לנתח מעכשיו את הטרנד של סתיו 2012. בואו נחשוב לרגע על שיחה דמיונית בין אולמרט לברק בנוגע למטח הרקטות ודרכי הפעולה:
אולמרט: "תראה, אהוד, זה לא נגמר - חייבים לעשות לזה סוף".
ברק: "אתה צודק, בפעם הבאה נגיב ללא חשש".
אולמרט: "כן, כן, בפעם הבאה זה סופי - נראה להם מי אנחנו".
ברק: "בקסאם הראשון שנוחת אני מורה לגבי לתקוף".
אולמרט: "אולי לא הראשון אבל בעשירי בטוח".
ברק: "בוא נחזיק אצבעות ונהיה חזקים - מזל שבמגדלי אקירוב יש מקלטים".
אני, סמ"ר אודי צרויה, מייעץ לרב אלוף אהוד ברק כדלקמן:
אם במשך שנים רבות אזור מסוים חוטף רקטות ומנותק ביטחונית ממדינתו בחוסר אונים מוחלט, אזי כדאי ואף רצוי להפסיק את הירי ולהחזיר לתושבים חיים נורמליים כמו שהיה פעם.
תושבי שדרות, כולנו עמכם בכל עת - אתם הגיבורים האמיתיים של מדינת ישראל, אשר שוכחת לעיתים שדין שדרות כדין תל אביב וירושלים.
ולסיום, השבוע נתלה שלט הכניסה החדש לעיר ההפצצות:
"ברוך הבא לשדרות - יש ביטוח?"
וביציאה נתלה השלט "צאתך לשלום?".