השבוע יחלו חגיגות המאה לעיר תל אביב-יפו.
תל אביב נוסדה ב-14 באפריל 1909 כ"אחוזת בית" (כשם האגודה שהקימה אותה) כאשר המטרה המוצהרת הייתה להקים עיר עברית לצד העיר הערבית יפו שתכלול שכונות יהודיות. ב-1910 שונה שמה של העיר לתל אביב כשם תרגום ספרו של הרצל. וב-1949 אוחדו שתי הערים למרות שעד איחודה הסופי ניתן היה להתייחס לשתי הערים כאל ישויות נפרדות.
כיום מהווה תל אביב את מרכז הבידור, המסחר, הכלכלה והתקשורת של מדינת ישראל, וכן היא ממותגת כ"עיר ללא הפסקה".
בעיניי, תל אביב נתפסה כסוג של אסקיפזם מהמציאות הקשה. וכן המקום בו הולכים על-מנת לבלות, לקנות, ובעיקר לשמוח.
בשנות ה-70 וה-80, עם פעילותן של מסעדת "קליפורניה" בניהול אייבי נתן וקפה כסית נחשבה כמרכז הבוהמה שבה ישבו משוררים אשר כתבו את יצירותיהם, ועיתונאים אשר חיוו בינם לבין עצמם הגיגים אשר אותם הפכו לכתבה בעיתון. צילומי הפפרצי היו בשיאם ועל כל שבועוני הבידור הופיעו דוגמניות במיטב מחלצותיהן.
נכון שעם פיתוח תרבות הקניונים (שבה כמעט לכל עיר יש קניון) קרנה ירד, אך מדי פעם, כאשר אני מסייר בשדרות רוטשילד או ב"דיזנגוף סנטר" אני מרגיש כאילו שוטטתי ברחובות פריז ולונדון.
אך יש בה מספר בעיות: מעמדה של התחנה המרכזית הישנה ירד והפך להיות "אזור במעבר", בו מתגוררים אנשים אשר הידרדרו לזנות ומהגרים אסייתים.
מי הים מזוהמים כתוצאה מקריסת הסכר באור יהודה ובראש העין.
עדיין לא הסתיימו החפירות באבן גבירול וכן נמל יפו עדיין לא שופץ.
בואו נקווה שבמאה השנים הבאות יימשך השגשוג וירקיע שחקים.