את המונח "אידיאולוגיה" טבע הפילוסוף הצרפתי דה טרסי (1836-1754) לציון מדעי האידיאות - תיאוריה ביקורתית של התהליכים המתחוללים בפועל בתודעה, ועל פיהם ניתן לנתח את האידיאות, דהיינו: רעיונות, מושגים או דעות, ליסודותיהן החושיים ולגלות באופן זה אילו מעוגנות בהתנסות ונכונות, ואילו מהן חסרות בסיס ומוטעות (לקסיקון לסוציולוגיה, 1984).
האידיאות יש בהן כדי להעניק לגיטימציה, הכרה, סמכות לדרך חשיבה מסוימת, ולהצדיק אותה בעיני התומכים ההולכים שבי אחריה. למעשה, אידיאולוגיה במשמעות רחבה יותר פירושה-השקפת עולם, החורגת מעצם טבעה מעבר למה שהמדעים המדויקים מעניקים לו תוקף אמפירי או ניסויי.
למשל אצל המרכסיזם ההתייחסות היא ל"אמצעי הייצור", ל"מטריאליזם ההיסטורי", קרי: למקומו של האדם או הפועל ביחס למלחמת המעמדות בין הקפיטליסט, בעל המפעל או האוחז באמצעי הייצור לבין הפועל העובד תחתיו ונחשב כחלק ממערכת הייצור.
אצל הליברלים הדגש הוא על הקניין החופשי, השוק החופשי וכפי שציין אדם סמית' "היד הנעלמה", אשר אינה צריכה להפריע ל"כוחות השוק", אשא יווסתו כבר את עצמם ללא מעורבות ממשלתית יתרה.
מנהיים התייחס לאידיאולוגיה כ"מחשבה שעוותה עקב השאיפה לשמור על הסדר החברתי" (לקסיקון לסוציולוגיה, שם), דהיינו ראה בכך הטיה קוגניטיבית, דהיינו: חשיבה אשר מטה ומטעה את אלו הנוהים אחריה.
כמובן שיש להבחין בין אידיאולוגיה פונדמנטאלית, בסיסית וראשונית, לבין אידיאולוגיות אופרטיבית, יותר פרקטיות מעשיות (שוורץ, 1991).
אם בעבר עלו אנשים כעולה על מזבח האידיאולוגיות השונות: קומוניסטיות, פשיסטיות, ליברליות, או שעשו זאת מטעמים של היותם לוחמי חופש ולוחמי חירות, הרי עידן המטריאליזם ואח"כ הגלובליזציה גרמו למה שקרוי "קץ האידיאולוגיות", תקופה בה האידיאולוגיות הבסיסיות נשחקות בפני המציאות היומיומית של צרכי השעה.
ובכל זאת "באין חזון יפרע עם", עדיין יש מקום לאידיאות בעולמנו וכל אחת מהמפלגות צריכה לערוך חשבון נפש לאיזה כיוון תיטה ולאיזו "פרשת האזינו" תכוון את מרכז הכובד ההכרתי מתווה האימון שלה.