אתה פותח את המחשב ומביט במבזק החדשות - להלן רק יום אחד, קצת ממה שמופיע בו:
- לא הוכנס למועדון וירה לעבר המאבטחים.
- משרדי משטרת התנועה בקריית ביאליק הוצתו.
- צעירים תקפו מאבטחים בבית-חולים בפוריה (אגב, בתי חולים, בכלל הפכו ליעדים, כאילו הם נמצאים ברחוב).
עד כאן כאמור, רק קטע מאוד שגרתי שאתה רואה או שומע מדי יום. זה מזכיר לי את הדואר האלקטרוני, שכאשר אתה פותח אותו ורואה את ההודעה "אין הודעות חדשות".
האירועים שהעתקתי מהמבזק לא התרחשו במקום נידח, בשעות לא רגילות, כי אם במקום גלוי ויש שלאור היום, ומבצעיהם הסתובבו חופשי-חופשי בהגיעם או בלכתם מ"עבודתם".
יש הרבה שאלות ותהיות למצב הנ"ל שמתרחש לא יום אחד או שנה - זהו חלק מהמציאות שלנו.
ראשית, גם אם לא אחזור על דברים שנכתבו וגם אני כתבתי ב"במה" שיש לאחד כמוני ואני לא מזכירם פן יחכו לי בפינה בגלל הטרדה, אם כי זה הדבר היחידי שעובד אצלנו.
אז המשטרה, ובעיקר האחראים לתפקודה, גם אם הם עסוקים מעל הראש, מהם היינו צריכים לפחות לקבל איזה סימן, רמז, משהו שנותן סיכוי לאיזה תחליף להיעדר נוכחות משטרתית ש"גיבורי" המציאות שתוארה לעיל רק חלקית, ימתנו את פעילותם שלא לדבר על הפסקתם. אבל במציאות, נהפוך הוא: דווקא משום שהם מכירים היטב את המצב מבחינתם, הם יכולים להמשיך ואפילו "להשתכלל".
גם מהציבור עצמו, שרבים בו סופקים כפיים למעלה ואומרים "זה איום" וכיו"ב, תגובות של "פתרונות", כנראה חושבים (אם בכלל) שיבוא פתרון מעצמו. יותר גרוע, מושכי העט למיניהם ממשיכים בעיסוקיהם ה"פרודוקטיביים", עד שמשהו יקרה למי מבני משפחתם. כנראה שצריך להיות משהו גדול ומזעזע ואז, לפתע, תימצא תשובה.