אין שום נחמה או אפשרות למצוא מנוחה נפשית אחרי האסון הנורא. והחמור, שלמציאות שלנו, שאנו קוראים עליה מדי יום, יש קיבול עצום: ירי בין כנופיות שהפך להיות רגיל כמו שאוכלים ארוחת בוקר מדי יום, פשעי רחוב ושאר הרעות החולות שפועלות חופשי-חופשי ועל כולם, אין "אבא" לכל אלה כאשר נציגי הציבור, שאכן היו חייבים להיות כאלה, בעבורם, כל מה שקורה כאן זה במיקרונזיה ולא אצלנו.
ובינתיים, מי שצריך להביא את הזעקה הזו היא הבמה שחייבת להיות במדינה, שיש המחשיבים אותה בין הנאורות והמתוקנות. אני כל הזמן מצפה שהאינטרנט עם המאמרים שבו, שעוסקים באקטואליה, יתפוש סוף-סוף את תפקידם של העיתונים. אני גם מתנחם בעובדה שהעיתונים במצוקה ומנסים להיאחז בציפורניהם במה שקרוי "הפה של ההמונים" ועדיין הם לא התייאשו, אני מאחל להם שבכל בית יהיה אינטרנט.
בנוסף לאלו, נציגי הציבור שנראה לי שהם והעיתונים מחובקים חזק שלא ייפגעו, כי הם יודעים כבר מזמן שהם יושבים על חבל דק שכל רגע יכול להיקרע - אלה ואלה, באו לעולם בטעות ויותר מזה, מקווים שיהיה נס ולא תתגלה הטעות ומי שצריך ויוכל, יפעל בהתאם.
אבל את המציאות שלנו זה לא מעניין, היא מכה בכל מקום אפשרי והריגת המשפחה אתמול, היא ההוכחה הכי נכונה. חסרה לנו משטרה איכותית, עם שוטרים שייבחרו בקפידה, עם קריאה לנוער להתגייס והסיסמה "הטובים למשטרה". כמו-כן, משכורות טובות להם, על חשבון משרדים ממשלתיים, שכבר מזמן לא מייצגים חלק רב מהציבור אבל נהנים מהכסף של המדינה. וכמו במעגל סגור, לכל הנכתב לעיל, יש קשר אחד לשני - נציגי ציבור אמיתיים, במה אמיתית לומר את אלה ואז גם חוקים שימנעו מפגעים כאלה.
