הסרט "עג'מי" נוצר בישראל. נושאו ישראלי. שחקניו, כמו גם הבימאים ושאר העוסקים במלאכה, ישראלים, ומתאר מציאות ישראלית הקיימת במדינת ישראל. ולא פחות חשוב: הסרט ממומן על-ידי כלל אזרחי ישראל באמצעות המיסים המשולמים על ידם (למעט אלה המתחמקים מחובתם) למדינה.
בנוסף, הסרט, כיצירה אמנותית, לא הוּצָג באודיטוריום של מטה האו"ם (הגוף הפוליטי, המורכב בערך מ-2/3 מדינות העוינות במוצהר את מדינת ישראל, ובחלקן אף דוגלות בהשמדתה מעל פני האדמה – במובן הפיזי/קיומי של המושג, וגם נוקטות פעולות לשם השגת מטרה זו).
הסרט – כּיצירה אמנותית בענף כה חשוב, המגיע לתודעת מאות מיליוני אנשים בכל רחבי העולם - הוצג במסגרת תָחרות בינלאומית, והִתמודד על פרס האוסקר היוקרתי.
מה מצא לו סכנדר קובטי, הבימאי הערבי פלשתיני (על-פי הגדרתו שלו), להכניס פן פוליטי להיכל הקודש של האמנות, מלבד פגיעה והתגרות – תוך פזילה לאויבי ישראל - במדינה שאִפשרה לו לממש את כּישרונותיו האמנותיים, ואשר בעזרתה והודות לה קיבל פרסום עולמי. האם לטעמו יש לחזור לאמנות פוליטית מכוונת, כפי שהייתה בימי שלוט הקומוניזם האיום? האם לטעמו יש לחזור לספורט פוליטי, על-פי בית מדרשם של היטלר ימ"ש והנאציזם? או לחזור למדע פוליטי כפי ששרר בהשראת הכנסייה בימי הביניים? או אולי לרפואה פוליטית?
ובשולי התופעה, האם בִּימאי הסרט מייצג חלק קטן מאזרחי המדינה הערבים, שאינם יכולים לדבריהם לייצג את מדינת ישראל, או שמא חלקם גדול ורב? (רצוי וחשוב לערוך סקר בנושא זה.)
האם גם אזרחים ערבים, נושאי משרות בכירות, כגון: שרים, שופטים, שגרירים - "מרגישים" שאינם יכולים לייצג את המדינה? מדוע קולם הברור בסוגייה זו אינו נשמע?