תמונות החיילים הצעירים וכל המלחמות, פעולות התגמול והתקריות הללו לא עוזבות אותי, ואיני מוצא מנוחה לעצמי. והרי כך כל השנה ולא רק ביום אחד - אני נמנע, אפוא, להימצא ברחוב כאשר יש אזעקה, כי אני לא מוצא צורך בה.
הצעירים הללו שמביטים עליך בתמונות, שכל עולמם עוד היה לפניהם, וגם הוריהם, שלא מצאו נחמה עם אובדנם - שני אלו מביאים אותי לכתוב על הסמלים והאזעקות ביום הזיכרון.
הדגלים על המכונית, בכל מקום שאפשר, לאותם שמביעים בכך את אהבתם למדינה, יש לי כמה דברים לכתוב להם. מדינה זה לא שם זיהוי ובוודאי לא דגל - מדינה זה חבל ארץ שיש בו גם דברים טובים, אבל גם הרבה רעים. ואצלנו, לאור המציאות הקיימת והחיילים הצעירים שנהרגים, יש לי כמה עצות:
ראשית, כל יום לתת תכנים של תרבות, איכות חיים ושיהיה כדאי לחיות באותה מדינה, עם הדגלים על כל מכונית. הדגלים והסמלים, אפוא, על-רקע הרחוב כפי שאנו מכירים, מביאים בפניי רצף של תמונות ולהלן מקצתן שעלו לי בעת כתיבת הדברים - נהג שצופר ממושכות בגלל שרכב לפניו לא נוסע כי אין באפשרותו משום שהכביש חסום בגלל פקק. אדם עם שני כלבים מחרבנים על המדרכה ולאחר שהכניס את האוצרות לבית, עולה למכוניתו... עם הדגלים. זריקת אשפה בראשי חוצות. נציגי ציבור שהגיעו למעמדם איך שהגיעו, מנותקים מן הציבור וטבעי שגם לא יענו למכתבים אליהם. על הפשיעה והרעות החולות אני מוותר הפעם.
עד כאן רק בבחינת "על קצה המזלג". אבל, כאמור, העם חוגג. מקיימים טקסים, עם אזעקות ליום הזיכרון וצופרים ממושכות בדרך לאיזו אזכרה.
ובקשר להרוגים הרבים שלנו, כולל האזרחים בפיגועים הרבים, חייב לבוא אצלנו שינוי לגבי ההתייחסות לאלה. המלחמות וכל ההריגות, תמיד יש להן הסברים - אבל לא שומעים פנייה לאותם "משחררי אדמות" (כאילו שאין להם מספיק) שאין לקבל זאת, ועל התושבים אצלם להפנים זאת באמצעות כרוזים שנפיץ, שאם הם ימשיכו לצפות מהצד כאשר שכנם יוצא וחוזר מפיגוע, עליהם יהיה לשאת בתוצאות. נדמה לי שהדבר לא הופנם גם אצל הקובעים אצלנו...
