החג שחלף זה מכבר, שבעה שמות לו, שקיצורן, "חקת שבעה" (חמישים, קציר, תורה, שבועות, ביכורים, עצרת, הקהל).
על הפסוק "...וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" פירש רש"י: בדרך כלל ויחנו אלו חניות שבתרעומת ובמחלוקת, אך זו שנכתב בה "ויחן" לשון יחיד "כאיש אחד בלב אחד", נראה שכל העם מבחינה נפשית, גשמית ורוחנית, היו כולם כאיש אחד ובלב אחד, מקרה נדיר ויחיד במינו בדברי ימי האדם. אנשים לא התעסקו בצרכי עצמם, אלא בצורכי הציבור ולמענו בלבד. מטרת כולם כאיש אחד - עזרה לזולת, במשמעות של הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" שעליו דרש רבי עקיבא "זה כלל גדול בתורה", ובדיוק על אותו פסוק, מוכר לנו הסיפור התלמודי (מסכת שבת):
"מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על-מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד - זו היא כל התורה כולה, ואידך - פירושה הוא, זיל גמור".
שפירושה מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך וזו כל התורה כולה, את היתר תלמד לבד.
על כך נאמר במסכת שבת: "ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן". המדרש מספר שכל שהיו במעמד הר סיני, נתקדשו ונטהרו ונרפאו מכל מום, לא היה בהם סומא (וכל העם רואים את הקולות), לא היה בהם אלם (ויענו כל העם) ולא היה בהם חרש (נעשה ונשמע).
לפיכך אני מציע לתת פירוש שונה ועמוק יותר לשאלה הנצחית בהודיה הנאמרת בליל הסדר בפיוט דיינו: "...אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה, דיינו" - וכי ייתכן שעם ישראל מוכן היה להסתפק בחסד אחד מתוך השניים בקרבה להר, ללא קבלת התורה? והתשובה ודאי שלא, אלא שהאחדות ששרתה בעם באותו מעמד - "כאיש אחד בלב אחד" - אהבת הזולת, זו בעצם כל התורה כולה.
