היישוב הבדואי אל-עראקיב נהרס 17 פעמים. בפעם הראשונה הגיע כוח משטרתי של יותר מאלף(!) שוטרים. בפעמים האחרונות הפעילה המשטרה גם אמצעים פוגעניים במיוחד ונורו כדורי גומי או ספוגיות. לטענת התושבים, ב-16.2.11 נורו יריות לעברם מתוך מכוניות משטרה עוד בטרם נוצר מגע עם התושבים ששהו בשטח הכפר.
יש להבין שמדובר בצומת דרכים היסטורי. מדובר במדיניות נטיעת יער במימון ארגון אוונגליסטי ששם לו מטרה לטעת מיליון עצים בישראל. זו נגזרת של תוכנית "עתיד הנגב" שהכין משרד יעוץ אמריקני, "מקינזי ושות'", כשאת היוזמה מובילה הקרן הקיימת לישראל של ארה"ב (JNF-USA. אגב, מהי ההצדקה לארגון אקס-טריטוריאלי במדינת לאום?). יש לציין שקק"ל מקדמת את תוכניות ההתיישבות החדשות בשיתוף פעולה עם תנועת "אור - משימות לאומיות", שמטרתה ייהוד המרחב בנגב ובגליל.
ברמת המקרו מדובר בהמשך מסורת הגטו של "המדינה שבדרך" והמדינה שהוקמה, שהיא למעשה "ועד הקהילות היהודיות בפלסטינה". התפישה הטריטוריאלית הנהוגה אינה מתייחסת לטריטוריה כטריטוריה של לאום החי בארצו, אלא כטריטוריה השייכת ליהודים באשר הם, כשאלו החיים בארץ הם בגדר חיל החלוץ של העם היהודי, שמשום מה, חי משולב היטב בארצות מולדתו באשר הן, ובמיוחד במערב.
בראשית ימיה של המדינה, פונו הבדואים (שלא גורשו לירדן) לאזור הסייג בטענת צורך קרקעי מטעם ביטחוני. הובטח שהם יחזרו לאדמותיהם לאחר חצי שנה. חצי שנה זו, בשעון של ממשלות ישראל לדורותיהן, טרם הסתיימה.
גם באל-עראקיב נדרשו התושבים לפנות את המקום, וכך היה. זקני השבט מספרים סיפור נורא שאירע בשנות החמישים. 17 איש שחזו לשטח ולעבד את האדמות, נאספו על-ידי כוחות הביטחון ונורו למוות. בשנות ה-90 חזרו חלק מהתושבים לאדמותיהם וכונו "פולשים" על-ידי רשויות המדינה, במאבקם על אדמותיהם.
בחינה משפטית של טענת היותם פולשים, אמורה להיסמך על ידע אובייקטיבי. ידע זה מצוי אבל לא נחשב במדינת שלטון חוק, העלול גם להיות שרירותי מעצם היעדר חוקה המגינה על זכויות האזרח. סבו של ד"ר עוואד אבו פריח חפר באר-מים, ועל ידה סומן התאריך 1926. בבית הקברות מצויות מצבות על קברים ועליהן תאריכים מתחילת המאה ה-20. כך למשל, מוחמד עוואד נקבר בשנת 1901 וגם אם מדובר ב-1910, מדובר בהפרכת טענות המדינה על "פלישה". הצדק מחייב שימוש בתאריכי המצבות כראיה משפטית חד-משמעית לטובת הבדואים במאבקם המשפטי על אדמתם.
אולם במקום ללכת לטובת העניין הציבורי, לראות בהם אזרחים שווים בעלי זכויות מלאות בישראל, אזרחים שהם חלק מהלאום הישראלי, אחת דתו או מוצאו האתני של האזרח - גם בסוגייה זו נוהגת המדינה על רשויותיה בדרך הפוכה, שכבר הביאה עלינו את אירועי אוקטובר 2000 בתוך ישראל. ביטוי לכך מצוי בדברי ההבל של ראש הממשלה נתניהו שאמר: "אנחנו מדינת לאום, ופירוש הדבר שהריבונות הכוללת על המדינה שמורה לעם היהודי... כיום מתנהל מאבק בינלאומי נגד הגדרה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. אני לא רוצה להשאיר את המצב כמו שהוא. כיוון שאנחנו נמצאים תחת מתקפה בעניין הזה. המשמעות עלולה להיות שגורמים שונים ידרשו זכויות לאומיות וזכויות של מדינה בתוך ישראל. בנגב למשל, אם יהיה אזור בלי רוב יהודי. זה קרה בבלקנים וזה איום ממשי".
הבדואים בנגב, שהם האוכלוסיה הענייה ביותר בישראל ובעלת הפוליטיזציה הנמוכה ביותר, מושווים על-ידי ראש הממשלה (בעל תארים במדעי החברה) למה שקרה בבלקנים. שם למשל פרשה מיוגוסלביה, המדינה העשירה ביותר, סלובניה, שלא רצתה בסבסוד האחרות.
זאת ועוד, מדיניות האפליה, הדיכוי וכיום גם הפעלת אלימות נגד אוכלוסיה זו - היא הגורם השלילי למה שעלול להיות בניגוד לתפישת השילוב הרפובליקנית. אם בעתיד יהיו חבלות ומעשי טרור בנגב (ואיך נעלם מהזירה התקשורתית ההרס ש"עשה" השומר הבדואי באתר העתיקות?), יש לדעת ששורשיהם עוצבו בהתייחסות המדינה לבדואים בנגב בכלל, ובאל-עראקיב כמקרה פרטי וכמשל, בפרט.
כדי לעשות רע, די במעט אנשים, אבל שהרוב יסב את ראשו. שתיקת הציבור הישראלי ביחס המדינה לכפר אל-עראקיב היא ביטוי לעשיית רוע מתוך שתיקה.
