הקטסטרופה הנוראה

יום אחד, בשנת 2009, הגיעני דואר אלקטרוני מפתיע מאליהו הכהן, נכבדי, החוקר והאוסף הדגול של הזמר העברי. הנה לשונו:

אלישע שלום לך, בין דוכני שוק פשפשים המוצב בכיכר דיזנגוף בימי שלישי בצהריים מצאתי היום מכתב של אחד מתי לאבא קובנר. המוכר פיזר תכולה של שתי מזוודות על הדוכן ואנשים קנו כל מיני "מציאות". למוכר לא היה שמץ מושג על החומרים שהציע. המכתב נושא את התאריך אוקטובר 1967 מיד אחרי מלחמת ששת הימים. הייתכן שהכותב הוא מתי מגד ? האם עדיין בששת הימים הוא גויס למילואים סרקתי את דף המכתב משני צדדיו ואני שולחו אליך. המאסף שהוא מתכוון אליו הוא סדרת המאספים שהוציאה אגודת הסופרים בשנות השישים. בברכה, אליהו 29.09.2009 ואליהו צירף את שני העמודים הסרוקים של המכתב, שסייעוני לזהות במהירות את כתב ידו המוכר לי, של מתי מגד. למדתי את כתב ידו היטב, כשפיענחתי חליפת מכתבים נשכחת, בינו לבין העורך המיתולוגי עזריאל אוכמני, מספרית פועלים. אך לא אקדים את המאוחר. את חליפת מכתביו עם אוכמני מצאתי רק לאחרונה, יוני 2011. ומכתבו של אליהו הכהן הגיעני לפני כמעט שנתיים. למקרא המכתב, שאגב נשמר היטב, לעומת מכתבים ישנים של מגד, נשאלות מייד כמה שאלות: על מה מדובר בו? איך הגיע לשוק הפשפשים של כיכר דיזנגוף? האם הוא פליט עיזבון של מתי מגד ז'ל? או שמא פליט עיזבון של אבא קובנר ז'ל? או אולי המכתב הוא פליט ארכיון כלשהו? תיק מכתבים מוסדי? ארכיון אגודת הסופרים שנזנח או שנפרץ? <נ> פניתי מייד לפרופ' נורית גוברין, שאין גבול לידענותה בתחום, והנה תשובתה: לאלישע שלום, לשאלותיך: מתי מגד לא ערך את 'מאסף ח' - שנתון אגודת הסופרים ב1967. בשנת תשכ"ח/1968 יצא 'מאסף' כפול: ח - ט, בעריכתם של ישראל כהן ודב סדן, שהוקדש ל-20 שנה למדינת ישראל. מתי מגד ואבא קובנר לא היו בין המשתתפים. יתכן, שהיה תכנון שאבא קובנר יערוך את 'מאסף' ח' אבל בשל מלחמת ששת הימים לא יצאה התוכנית אל הפועל, הופעת המאסף נדחתה, והוא יצא במתכונת כפולה ונערך על-ידי אחרים. זה היה המאסף האחרון במתכונת זו. זוהי השערתי שאינה מסתמכת על מקור כתוב. מתי מגד עזב את הארץ בשנת 1978. בברכה נורית גוברין 29.09.2009. ובעוד אני שולח לה את תודותיי, פניתי גם למכובדי פרופ' אבנר הולצמן, מבכירי החוקרים של הספרות העברית, והנה תשובתו-עצתו: בעת כתיבת המכתב שקד מתי מגד על הכנת עבודת הדוקטור שלו באוניברסיטה העברית, ולימד במכון האוניברסיטאי של חיפה, שממנו התפתחה אחר כך אוניברסיטת חיפה. יותר מאוחר הצביע הולצמן על חשיבות הפולמוס שבין מגד לאוכמני שנחשף במכתבים המוקדמים, פולמוס שהיה מאד חשוב להתפתחות הסיפורת העברית מצד אחד, ולמדיניות הספרותית של הוצאת "ספרית פועלים" מצד שני. ועל כך שלמרבה הצער אין היום מי שיחקור את מתי מגד. אכן, זהו מכתב נשכח ממתי מגד לאבא קובנר. במסגרת פעילותו באגודת הסופרים, התכוון אבא קובנר גם לקחת חלק בעריכת ה"מאסף" השנתי, שבו כונסו דברי ספרות של חברי האגודה. נראה שאבא קובנר פנה, עם הכוונה הראשונה שלו כעורך, אל ידידיו באגודה ומחוצה לה, שיתרמו למאסף. מתי מגד היה אז בשלבי סיום עבודת הדוקטורט שלו, וכן הורה ספרות במכון האוניברסיטאי בחיפה, שממנו התפתחה אוניברסיטת חיפה. מהמכתב אנו למדים על היחסים המעניינים שהיו בין קובנר למגד, על תוכניותיו של מגד, על הביקורת החריפה מאד! שלו על מאסף אגודת הסופרים, ובעקיפין גם על נוהלי האגודה. כעשר שנים מאוחר יותר, בשנת 1978, הגיע מתי מגד למשבר חמור בחייו האישיים והספרותיים, והחליט לרדת מן הארץ. אין ספק שהייתה זו אבידה רצינית, ועל-פי המכתב ניתן לשער שאבא קובנר היה בין המצטערים על ירידתו. אבל המצער מכל הוא הפיזור והשכחה של מכתבי מתי מגד וסופרים אחרים. רק מזל הביא את אליהו הכהן אל שוק הפשפשים שבכיכר דיזנגוף בתל אביב. ומזל כפול הביאו לרכישת המכתב. אוי לספרות שמכתבי גדוליה מתגלגלים בשוק הפשפשים. אוי לספרות העברית שיוצרים כמו מתי מגד נשכחים בה ונעלמים בין הדוכנים. מסתבר שחייו ויצירתו של מתי מגד טרם נחקרו כראוי. אין ספק שנפשו המסוכסכת ויצירתו המודרניסטית, פורצת גבולות הז'אנר של "ספרות הפלמ"ח" או הנוסח הריאליסטי המקובל, שתחילתו בסופרי ההשכלה, והמשכו בסופרי הדור האבוד של ראשוני הסופרים העבריים בארץ, ועבור דרך סופרי דור הפלמ"ח עד ליהושע עוז וגרוסמן - מקשות על חקר עבודתו. גם חייו שניטלטלו בין ארץ לארץ בין עיר לעיר ובין אישה לאישה, אינם מקלים על מי שיעסוק בו. תשובתה של נורית גוברין מצביעה על נקודה חשובה בחיי הסופרים והספרות, שלא תמיד ניתנת עליה הדעת כראוי. כוונתי למיזמים שאפתניים שפורחים לרגע, תוכניות ספרותיות שמשגשגות לזמן קצר - אך נופלים ונשחקים במציאות ונשארים רק בבחינת תוכניות שבדמיון... כך כנראה קרה במקרה זה של הזמנתו של קובנר למתי מגד, שאגב, אינה מצויה בידנו. בחליפת המכתבים שחשפתי לאחרונה, שהבאתי במקום אחר, מנהל מתי מגד פולמוס חריף ומאד מעניין, עם עזריאל אוכמני, "ז'דאנוב" הישראלי, שומר החומות המובהק של סוגת "הריאליזם הסוציאליסטי" בסיפורת, שבתפקידו הבכיר בהוצאת "ספרית פועלים" לחם כנגד "רוחות רעות בספרות" העולמית, כגון פרנץ קפקא! גם מצד זה של יצירתו של מגד, חשוב מאד שהמחקר יאיר אותה, כי נראה שבדורו הריאליסטי-לחלוטין מתי חיפש דרכים חדשות אל המודרנה העולמית, הצרפתית במקרה שלו: סארטר ואחרים. דבר אחד ברור עולה כעת למקרא מכתביו. אותם ביעותי כליה שאיימו עליו קשות בשנים 1952 ו1953, ושניסה לנסח אותם בחליפת מכתביו עם אוכמני, שבים ונזכרים, אם כי רק בקצרה וברמז, במכתבו לאבא קובנר, חמש עשרה שנים מאוחר יותר, לאחר הניצחון הצבאי המדהים של 1967. אף כי אין עדים נוספים לפחדי הקטסטרופה הנוראה שהטילה צילה על חייו, על-פי דבריו, מסתבר שהיא הייתה שזורה בחייו וביצירתו לפחות עד לאחר מלחמת ששת הימים. גם אם היה איש מסוכסך עם עצמו, גם אם יצירתו נותרה בשלבי התלבטות ראשוניים, שלא הגיעה לבשלות ספרותית, הרי יש לברר מה היו אותם כוחות מעמקים מלאי פחדים של שואה חדשה בארץ, עד כדי כך! - שבעתו אותו בחייו. ואסיים בשאלתו התמימה של אליהו הכהן: האם עדיין בששת-הימים הוא גויס למילואים? יש כאן פתח לשאלות נוספות, ולעדים נוספים, כדי להבהיר צד מוזר ולא מואר באופיו של מתי מגד. צד שבא לידי ביטוי בראיונות שנתן לעיתונות, ובהיסטוריה לוחמנית-צבאית בדויה שאימץ לעצמו, ושראשיתה עוד בפלמ"ח, בקרב לטרון, וסיומה כנראה בשאלה של אליהו הכהן. אך להבהרת צד זה של מתי מגד עוד נדרשת עבודה לא מעטה.

מכתבו של מתי מגד לאבא קובנר

24.10.67

לאבא קובנר, השלום והברכות, סלח-נא שלא עניתי עד-כה על הזמנתך להשתתף ב"מאסף" ח'; האמת היא, שעד לימים האחרונים ממש הייתי שקוע עדיין בעסקי-המלחמה, גם מבחינה מעשית, פשוטה כמשמעה, וגם מבחינה נפשית, לא יכולתי להתפנות לשום עיסוק אחר. אך מובן, שצריך לשוב ל"חיים כתיקונם" - אם רק יניחונו ולא ניקרא בקרוב לצאת שוב... אך על פרשה זו וכל הכרוך בה - בפעם אחרת. ובאמת, מתי נזדמן פעם לשיחה? - אני מצדי מבקש זה-מכבר לעשות זאת, אלא שבעוונותינו הרבים, לא נתפנה הזמן לכך... ואשר להזמנה עצמה: למען האמת, לא נעניתי עד עכשיו להזמנות העורכים להשתתף ב"מאספים" הקודמים, ולא הצטערתי על כך. כל "מאסף" נראה לי דומה לקודמו. מעין "כלבויניק" מקרי של "יצירות" סתמיות, שהתנאי העיקרי להשתתפות בו היה - החברות ב"אגודת הסופרים" (שאני, אגב, איני חבר בה, עד היום...). ואולם, מאמין אני שאוכל לסמוך, גם על עצם היותך-אתה העורך של ה"מאסף" לשנה זו, וגם על דבריך אלי, שהפעם יהיה הוא שונה מקודמיו ושתוכר בו באמת ידו של עורך, שאינו רק המלביה"ד. מובן, שבאמרי זאת, אני "מסתכן", כיוון שלדעתי רשאי וצריך העורך לדחות את מה שאינו ראוי, אם בשל רמתו ואם בשל הקו-המנחה את ה"מאסף" המסוים - ופירושו של דבר, גם את "יצירתי" שלי . אלא שמוטב כך מאשר לשלוח משהו, בידיעה שיתקבל בכל-מקרה... ברגע זה, מתקשה אני אומנם להחליט מה אשלח! אם סיפור שאני עמל על התקנתו לדפוס, ועניינו בפגישה-מחדש עם ירושלים (אך שנכתב לפני "מלחמת ששת הימים" - על זו כשלעצמה איני מסוגל עדיין לכתוב מאומה!); או מסה - ליתר דיוק, פרק ממסה - שסיימתי לא-מכבר, ועניינה בכללי הוא בסארטר, כפילוסוף-מדינאי, אך פרק הסיום שלה דן באופן כללי יותר בזיקה שבין "פילוסופיה-מוסר-אידאולוגיה" לבין עסקי-מדינה, ודומני שיש בה מקצת-עניין גם לגבי פרשיות אקטואליות בחיינו-אנו, בישראל. מכל מקום, אני מניח כי יש בידי עוד שהות-מה להחלטה ולבחירה, ואילו השתתפותי מובטחת לך בזה - מובן, אם רק יכשר חיבורי בעניין, ככתוב לעיל. ועד אז, השלום והברכה והתקווה כי יעלה בידינו להיפגש אי-פעם, ובקרוב. מוקירך מתי מגד (חתימה). מתי מגד, סופר ומחזאי, 1923 - 2003. ספריו המוקדמים: המגדל הלבן, 1949. אור בסורג, 1953. יומו האחרון של דני, 1958. ערך והשתתף בעריכת ספרים רבים ובהם ספר הפלמ"ח