"בין כל הצלילים (שביתות) מחפש סימן, יושב (מושבת) בצד הדרך, יושב ליד הזמן (מאבדים לי את הזמן) בחדר הסגור, בדידות מקיר לקיר ואם אצא (אם לא נעשה מעשה) החוצה המצב רק יחמיר..." (מתוך מילות השיר "רכבת לילה לקהיר").
עובדי הרכבת ממשיכים לדרוס ברגל גסה וברוטלית את החוק, יו"ר ועד העובדים גילה אדרעי רומסת את חוקי המדינה וכל אלה מבזים את בית המשפט הישראלי.
אלפי ישראלים משמשים לפורעי החוק בני ערובה לפי הקפריזות שאין עליהן כל הודעה מוקדמת. פסי הרכבת, זה מזמן, הפכו לפסי האטה ומסילת הברזל במקום להוביל את הקטר וקרונותיו, מנופפים בה כבאגרוף ברזל.
עובדי הרכבת ירדו מהפסים, והגיעה העת להשאירם מחוץ לקווים. לכל אדם בעולם הגלובלי יש מחליף, בטח ובטח לנהגי קטר, שרק מקטרים, ולברזלנים, שמזמן היה ראוי שיישבו על הברזלים בשכונת מגוריהם.
וכל אלה ש"ירדו מהפסים" הפסיכיאטר היה דואג להלבישם בכותנות פסים ואיש החוק היה מלבישם בבגדי אסיר היישר לאבו-כביר.
