חז"ל אמרו: "חוסך שבטו שונא בנו", וכולכם וגם אני כמובן מתחלחלים נוכח האכזריות הפרימיטיבית של ימים בהם ילדים חונכו באמצעות מלקות - אבל אני גם מצטמרר נוכח המילה האיומה "שונא", מפני שהיא כואבת כמו בעיטה עזה בשיפולי הבטן, מפני שהיא אמת.
אדם בוגר יודע כי החברה יצרה לעצמה חוקים, של עשה ואל תעשה, כדי שבסופו של דבר הפרט יוכל לחיות בטוב ולא בג'ונגל. וכל אחד מבין שחוק, כדי שיקוים, צריך להסביר וצריך גם לאכוף. "המס חוזר אל המשלם". כולם מבינים זאת. אך אם לא תהיה אכיפה רק מעטים ישלמו.
קיומם של החוקים הוא שיבטיח לכולנו חיים בטוב, ולא בג'ונגל. וקיומם של החוקים יובטח בהסברה ובאכיפה. זו הדרך היחידה לחיות ללא פחד. לחיות בטוב, ולא בג'ונגל.
אבל הנה על ילדינו החלטנו שיחול הגיון אחר. "לא חשוב מה תעשה, אסור לנגוע בך". חז"ל היו אומרים על כך שאנחנו פשוט שונאים אותם. ובמבחן התוצאה מסתבר חד-משמעית שחז"ל צדקו. החיים של ילדינו הם כאוס. וכשהם קצת גדלים החיים שלהם הופכים לגיהינום. אז האם חשבתם על כך שבעצם אולי מי שאשם בכל הסיוט הנורא והיומיומי שילדינו המתבגרים מכירים בשם "חיים" הוא הדוקטור יצחק קדמן, ובעצם זה אנחנו, שמינינו אותו, וכך בעורמה חמקנו מהצורך לחנך?
