שבת בצהריים, הפכתי את כל הבית בניסיון למצוא עט ונייר כדי לכתוב שורות אלו. אני יושבת וכותבת בשבת, למרות שחינכו אותי שבשבת אסור לכתוב - "שבת וינפש".
אני מרשה לעצמי לעבור על ה"חוקים", כי באותה נשימה לימדו אותי שמשהו בוער בך, תיקח עט ותכתוב, כי מחר אתה כבר תשכח מה רצית להגיד וזה יצא אחרת.
אז אני שואלת את עצמי ואתכם - מהו חינוך טוב? האם כשלו בחינוכי כי אני יושבת כעת וכותבת בזמן ש"אסור"?
דיגדג לי מאוד לכתוב על חינוך. הפסקאות רצות בראשי והעט לא מספיק לרשום את כל מה שהלב רוצה להגיד. לפעמים נדמה כי אין מספיק דיו בעולם כדי לכתוב את הכל.
לכאורה, חינוך זה לא נושא מספיק מעניין. לא יחזיק קורא עד סוף הכתבה. לא מספיק רלוונטי לעולמינו המלא בטכנולוגיה וכוכבי ריאליטי. עד שזה מגיע אלייך לחיים האמיתיים. אתה נתקל בזה, נפגע מזה, זועם על זה כל-כך עד כדי כך שמתחשק לך פתאום לחזור להשלים את לימודיי ההוראה שזנחת אי שם מאחור.
יש לי שתי בנות במערכת החינוך הפורמלית ובן אחד בבית שעדיין לא הגיע לגיל המיוחל שבו ניתן ללכת לגן עירייה. אחת בת 5.5, נסיכה, ממושמעת, עוזרת בגן, משתתפת יפה ומתעצבת בדיוק כמו שמצפים ממנה במערכת הזו. השנייה, בת 3.5. אני לא אשקר ואתייפיף ואודה בפה מלא. כן, היא שובבה, היא מין טום בוי כזו. היא ברורה ורהוטה רק כשהיא בוחרת להיות כך. היא גמולה מחיתולים רק כאשר היא יודעת שאפשר לסמוך עלייך שתמיד תהיה לרשותה כשתבקש להתפנות והיא אוהבת לצייר -רק לצייר.
זו היא וזה מה שיש ומי שלא אוהב אותה כמו שהיא, היא לא צריכה אותו. היא ממשיכה הלאה. היא לא מנסה להתיפייף בשביל למצוא חן, היא לא תשתף פעולה עם מישהו שלא ניסה להתחבב עליה או לנסות להתקרב אליה. היא תצעק אם שמת שיר שהיא לא אוהבת או שלא מתחשק לה כרגע לשמוע והיא רחוקה שנות אור מלהפוך ולהתעצב ל"דבר הזה" שמצפים ממנה להיות.
שתי הבנות שלי התחילו שנת לימודים חדשה עם הגדולה - הכל עבר חלק. הכל דבש. תמיד היה. אני תמיד הייתי האמא של הילדה הכי טובה בגן. לא הכרתי תואר אחר עד שאפרת נכנסה לגן. שם הסיפור הוא קצת אחר. ביום הראשון חששתי. ידעתי שלילדה בטוח כיף בגן, אבל לגננות יהיה קשה. ידעתי שיתייגו אותה בשנייה כילדה הבעייתית. ידעתי שלא יראו את מה שאני רואה. שלא יתאמצו להתחבב עליה ושלא יבינו שרק דרך הציור היא תשתף פעולה. סמכתי על זה שיתאהבו בה וזה לא קרה.
כל חששותיי התגשמו כבר ביום הראשון, בסך-הכל שעתיים כשהגעתי לאסוף אותה קצת לפני ששאלתי נו איך היה? כבר ראיתי את הפרצופים העייפים המיואשים והתחלתי לדאוג. כמה נורא זה כבר יכל להיות? היא הייתה פה רק שעתיים??? כששאלתי הוצגה לפני שורה של טענות בצורה כל-כך תבניתית וראייה כל-כך שטחית שהרגשתי שאני מדברת עם מכונות.
ואלו הטענות: - הילדה לא מקשיבה ולא משתפת פעולה;
- אנחנו לא מבינים מילה ממה שהיא אומרת;
- היא לא יושבת בכיסא ובורחת לנו מהחלון.
אני מזכירה לכם, היא הייתה שם שעתיים. בחרתי לענות בקצרה ובצורה עניינית, כדי שהמסר יעבור. בבית היא גמולה, מבינים כל מה שהיא אומרת. היא מקשיבה ומשתפת פעולה ובואו ניתן לה עוד קצת זמן להסתגל.
לקח לגננת של הבת שלי עוד שלוש שעות נוספות ביום שלמחרת כדי להתייאש לגמרי. שם היא החליטה שאם לא תוצמד לילדה סייעת, היא לא יכולה להישאר בגן הנוכחי.
הקלות שבה הגננת התייאשה מהילדה שברה אותי. כי אני התמודדתי, לימדתי אותה הכל דרך הציור. היא למדה לדבר, לספור. היא יודעת אותיות ו-ABC ותווים. למדה ללכת לשירותים, למדה לישון במיטה שלה. זה היה הרבה פעמים קשה ומתיש וכן גם מייאש, אבל אף פעם לא הרשתי לעצמי להתייאש ממנה, כי אני רואה כמה היא חכמה רק מלהסתכל בשתי עינייה. לגננת הזו לקח חמש שעות, לא רק להתייאש מהילדה, אלא גם להטיל בליבי ספק על כל מה שהשגתי עם הילדה עד היום ורק על זה היא צריכה להתבייש.
יומיים אחר-כך הילדה נשארה בבית רק מהפחד שיקרה לה משהו. הרי הם טוענים שהם לא משתלטים עליה. פחדתי שהיא תברח, פחדתי שהיא תבלע משהו ותחנק, פחדתי שיפגעו בה רגשית ובחרתי לעטוף אותה במלא חום ואהבה.
מיותר לציין, שבימים האלה היא לא הייתה עם חיתול. כולם הבינו כל מה שאמרה והיה כיף איתה. אפילו גילנו שלמרות כל הטענות נגדה מצד הגננת, היא את תפילת הבוקר כבר יודעת, אבל את זה הגננת לא תבין לעולם.
בפעם הבאה שהבאתי אותה לגן הגעתי עם החלטה. הילדה שלי בסדר גמור. אתם אלו שאין להם את הכוח, המשאבים, הרצון והמוטיבציה להתמודד איתה. נכנסנו לגן ואמרתי לגננת - את אשת חינוך. תמצאי את הדרך ללב של הילדה, מה שבעצם רציתי להגיד זה איך בתור אשת חינוך את לא רואה את האתגר???
באמת שהיא לכמה שניות מצאה את הדרך, הצבעים נשלפו, ראיתי שהילדה משתפת פעולה ויצאתי עם חיוך, עד שהטלפון צלצל בשעה 12. על הקו גננת אחת על סף בכי: "יעל בואי קחי עכשיו את הילדה כי אני לא מסוגלת יותר". החלטתי שאני מבהירה לה עוד פעם אחת את הנקודה ופה זה נגמר הקרקס הזה.
"עם כל הכבוד גברת גננת, אני לא בבית. אקח לי 45 דקות להגיע. אין לך שום זכות לבקש ממני דבר כזה וגם כשאגיע, היא תשאר עד שעה 14 כמו כל הילדים".
אין לך כוח? תתאמצי יותר. אין לך משאבים? תפני למפקחת!
בינינו, הדבר היחיד שאין לגננת הזו הוא זמן. אין לה זמן להבחין את המצוקות, אין לה זמן להתאהב בילדה שהיא קצת שונה, אין לה כוח לחפש איך להיות יצירתית ולהישאר כל הזמן מעניינת
ובטח שהיא לא תשאל כל כמה דקות אם יש פיפי כי הרבה יותר קל להכריז שמבחינת גן עירייה זה נחשב לא גמול.
קצת עצוב לי על הגננת הזו ששכחה חינוך אמיתי מהו. היא גננת טובה, אני זכיתי לראות אותה משקיעה בבתי הגדולה מעל ומעבר, אבל היא גננת טובה לילדים טובים. לילדים שעומדים בסטנדרטים, שלא מפריעים. קצת שוני וזה נהיה כבד. כבר זה מצריך התערבות של יועצת שתבוא לצפות בילדים שמפריעים כדי לקבוע שאולי יקרה נס והיא תכריז שהמסגרת הזו לא מתאימה להם או לחלופין מצריך הצמדה של סייעת בנפרד לילדה שמפריעה, כלומר לטפל במקור הרעש, לבודד אותו, להשתיק אותו ואז אפשר להמשיך.
בלי לחשוב שניה על מה זה גורם לילד שמשתיקים אותו כל הזמן, שאולי יש לו משהו חשוב להגיד. איזה ילד הוא יגדל להיות? שאני נזכרת בעצמי ובאנשים ש"חינכו אותי" ובכלל על איך שפעם היו מסתכלים על חינוך ממקום קדוש, נהיה לי עצוב ובעיקר מתחשק לי ללכת להשלים את התואר בחינוך שהשארתי מאחור.
אני הייתי ילדה כזו מעופפת שחיה בעולם משלה, מופנמת בדיוק כמו שאומרים על בתי הקטנה. הייתי נערה שמפריעה בכיתה אם המורה לא מספיק עניין אותי - חומר הלימוד תמיד עניין אותי.
שאני נזכרת מי אלו המורים שהצליחו לגעת בי שהשפיעו עליי ומשפיעים עד היום. הטיפוס היה בדרך-כלל בעייתי, שובר כל מוסכמה חברתית ודי בספק אם עומד בתקן האתי של להיות מורה. אותם מורים שאני זוכרת את שמם ואת כל מה שהם לימדו אותי עד היום, הם אלו שזרמו איתי שהבחינו בפוטנציאל שלי והפנימו שלמימוש הפוטנציאל יש תנאים. הם הבינו שאם ילכו איתי יד ביד בדרך שלי, אני אצליח ובאמת הצלחתי.
בבגרות בתנ"ך הוצאת 96 וזה רק בגלל שהמורה הרשתה לי לעשן בכיתה. היא אפילו קנתה לי מאפרה. בבגרות בפסיכולוגיה הוצאתי 90 כי המורה היה חבר שלנו. סיפר לנו על חייו האישיים, צחק איתנו בהפסקות ועניין אותו תמיד באיזה מצב הגענו היום לשיעור שלו.
היום כדמות מחנכת, אני קודם כל משדרת לכל ילדיי שאיך שהם זה בסדר. תמיד יאהבו אותם, שאין דבר שהם יעשו שיכול להוציא אותי מדעתי. אני מלמדת אותם כל יום דברים חדשים דרך הדברים שהם אוהבים. אחת אוהבת לצייר, אז אפשר ללמוד הרבה על צורות, מספרים, שמות של צבעים, על משה רבנו ואפילו על גבולות דרך הציור.
השניה אוהבת לבשל, גם שם למדנו קצת גאומטריה, קצת משמעת, קצת על כמויות, אבל גם על שבירת מוסכמות - שאם אתה כרגע הטבח, אז אתה קובע את החוקים ושבעצם אין חוקים חוץ ממה שאתה קובע. שמותר לשבור את כל החוקים.
והשלישי אוהב לבנות בקוביות, אז בנינו מגדלים, תורים, שורות ואפילו אותיות. למדנו איך נקראת כל אות ואיך כותבים אריאל.
ילדים בסך-הכל צריכים ביטחון, צריכים להרגיש שמקבלים אותם איך שהם, שנותנים להם להיות מי שהם, שאין באמת צורך לתקן ולכעוס כשהם עושים משהו לא נכון.
מי קובע מה נכון ומה לא נכון? אז ילדה יפה וחכמה שלי, מחר את שוב הולכת לגן, תהיה שם אישה שבאה לצפות בך ולקבוע אם את מתאימה למסגרת הזו או לא. תראי לה מי את באמת. אל תתיפייפי ואל תנסי להרשים. מה שלא יהיה, מה שלא יקבעו, אני יודעת שיום אחד, שתגדלי, אני ואת נשב ונדבר שיחה רצינית ברומו של עולם ופתאום אני אתפוצץ מצחוק. את לא תביני מדוע. זה יהיה בגלל שנזכרתי איך עשית לכולם בית-ספר כשהיית קטנה.
גאה בך גוזל קטן שלי. אוהבת אותך מעמקי נשמתי. בחיים לא אפסיק להילחם, בחיים לא אתייאש. אמא כבר יודעת מה את שווה.
שיהיה לך ולכל ילדי ישראל שנת לימודים מהנה ופוריה. אבל תמיד תזכרו. אתם בסדר. זו המערכת שקורסת, אנשי החינוך שנרקבו ושכחו חינוך אמיתי מהו.
לכבוד השנה החדשה בחרתי פשוט להיות חברה של הגננת של הבת שלי. לנסות להבין גם אותה וללכת איתה יד ביד במסע כומתה הזה. שהיא תשבר אני ארים אותה ואדחף קדימה ושאני אשבר היא תעודד אותי לא להתייאש. טירונות אפרת 2013 יוצאת לדרך עם כוחות מחודשים וטופס אבחון. בעזרת השם נעשה ונצליח. בעזרת הקשבה, סבלנות והמון הבנה ואהבה.
