גם אם לרוב אכן המנהיגים הם אלה שמחרחרים את המלחמה, נראה כי החיילים, משני הצדדים, בכל הדרגות, אצים להשתתף בה כמעט בחדווה, ב"ששון אליי קרב", מפני שלרבים עד להחריד מאיתנו מלחמה היא כנראה הריגוש האולטימטיבי.
ואני מדבר עכשיו, הפעם, על מלחמת הסכינים. על הגיהינום המפלצתי של רעש נורא שהולם באוזניים ובקרביים וראות אפסית והרעלת חימיקלים ואלימות בוטה ומין ניאנדרטאלי. על ה"מועדונים". אלה אשר איך שלא נסתכל עליהם הם פשוט "אזור מלחמה". והם במודע ובכוונה "אזור מלחמה" כי זה בדיוק מה שהשוטים הצעירים מאז ומעולם רואים כ"בילוי" הנפלא מכל. "מלחמה". זה מה ש"עושה להם את זה". וכמו בכל מלחמה אחרת לצד הרס לטנטי ומתמשך של הראייה והשמיעה והריאות והכבד וה"נסיונות", חלקם ייתכן שללא מרכאות, שכנראה יותר לא צולחים מאשר צולחים "לשמור על הכוס", מדיי פעם במלחמה, כן, מלחמה, מדיי פעם במלחמה יש גם קורבנות בנפש.
ותגידו מה שתגידו, את המלחמה הזאת המנהיגים אולי מעודדים. הרי מכירות אלכוהול מכניסות הון לקופת האוצר, אבל בהחלט אין כאן גיוס חובה. אל המלחמה הזאת זה אתם שבוחרים לזנק אל תוכה. ראש קדימה. כי כנראה לאלה באוכלוסייה שמצויים אולי בחציון התחתון והעלוב של האיי קיו, זהו ה"בילוי" שנקרא "הכיף".
היו ימים שבהם "הבילוי" בארץ היה אחר. אבל אז גם אפיון האוכלוסייה היה אחר. היו כאן "לילות על הגורן". היו "ערימה של חבר'ה על הדשא". היו "מסיבות סלון", כל פעם בבית של מישהו אחר, ולפחות בהרבה השנים הראשונות הן היו לחלוטין נטולות אלכוהול. הבילוי היה "אהבה", לא "מלחמה".
אבל המדינה שינתה את פניה. הפכנו לחארות. מגדול עד קטן. המלה "אהבה" נמחקה מהלכסיקון. הבון טון הוא שינאה. ושדות הקרב שנקראים "מועדונים" הם ה"בילוי".
יש שיגידו שזה טוב. שזה רע הכרחי. כשאנחנו מוקפים בערבים אשר כל המנטאליות שלהם היא אך ורק שינאה, אין לנו מנוס אלא להיות בדיוק, אבל בדיוק-בדיוק, כמוהם.
האומנם? אז בואו נתאסלם, שזה יהיה עד הסוף.
או שנחליט שקיבינימאט אנחנו לא ערבים. שעם ישראל תמיד היה שונה. בן תרבות. שיכול להיות גם בילוי של אהבה ושל ראש לגמרי צלול. שאפשר לשוב בראש מורם ובגוו זקוף ובלי גם צל צילה של התנצלות אל "לילות על הגורן". אל "ערימה של חבר'ה על הדשא". אל "מסיבות סלון" שהמוזיקה שלהן מלודית ולא "קיצבית" והיא חרישית דייה לשמוע גם דרכה את ציחקוקיהם הקסומים של זוגות מאוהבים.
זה דורש שינוי אמיץ של הדיסקט. זה דורש להיישיר מבט בוטח אל חלקים עצומים מאיתנו ולומר: "סליחה !!! הדרך הערבית היא לא הדרך שלנו. אנחנו מסרבים להיות בקטע של אהבת השינאה. שינאה לא "עושה לנו את זה", ואנחנו חד-משמעית לא נמשיך לשתף עם זה פעולה. ומי שרוצה לשמור על "אחדות העם" שיישר קוו איתנו. כי אנחנו מפסיקים ליישר קוו עם הטימטום, עם ההתבהמות, עם הבורות, עם השינאה. לא עוד. לא עוד בבית ספרנו".
כן. זה דורש שינוי אמיץ של הדיסקט. זה דורש להשיר מעל עצמנו את הבושה הלחלוטין לא מוצדקת ולראות בעיניים פקוחות אל איזו תהום מטורפת נכנסנו, ולהחליט שזהו. עד כאן. זה לא יימשך, ואנחנו יוצאים. להחליט. ובגוו לגמרי זקוף, להתחיל לבצע.
