חנה מרון ז"ל, שהלכה לעולמה, הייתה אחת מהשחקניות המקצועיות ומהוותיקות בארץ ואחת המוערכות ואהובות בקרב הקהל, וכאן נשאלת השאלה, מה הקשר בין שחקן לזהות? ומהם ההשלכות הבריאותיות על היות השחקן לא הוא שמנותק מהאני מהזהות האמתית שלו לדמות דמיונית שנמצאת תודעתית בעולם הדמיון שיצר הבמאי שתפקידה של הדמות לשחק את המשחק?
אז מה קורה לשחקן שמשחק? שחקן שמשחק הוא דמות דמיונית שיצר הבמאי בדמיונו אם זה בסרט או בהצגה או במופע אחר, שיוצרת מציאות דמיונית שהיא אשליה.
הצורך ללמוד משחק ולשחק נובע מתוך כמה סיבות עיקריות. מתוך הצורך הקיומי, כדי ללמוד מקצוע להתפרנס ולהרוויח כסף למחייה,
לבנות קריירה של שחקן, וזאת כדי ליצור לעצמו תדמית, שאותה רואים צופיו ומעריציו, וגם כדי להתפרסם ולהיות מפורסם ולזכות בהכרה ובתהילה; אבל, בעיקר מתוך הצורך והנזקקות הרגשית, האישית, וזאת כדי ליהנות מעצם המשחק עצמו.
כלומר, שלושה מרכיבים עיקריים בבחירה להיות שחקן, כשכול שחקן וסדר העדיפויות שלו, פרנסה, פרסום והנאה רגשית.
שחקן שמשחק דמות מסוימת בסרט, באופן תודעתי הוא גורם לעצמו, אם המעשה נעשה במודע או שהוא נעשה שלא במודע, להרגיש, לחשוב, ולדמיין בעת ביצוע התפקיד שהדמות שהוא משחק היא הדמות האמתית שלו, מה שנקרא בשפה המקצועית להיכנס לדמות, וזאת כיוון שהשחקן הופך להיות הדמות, אבל הדמות שהשחקן משחק היא אינה זהותו האמתית, ולכן השחקן מנתק את עצמו מהאני העצמי שלו, מזהותו האמתית בעת המשחק.
כלומר, שחקן, כשהוא משחק דמות דמיונית מסוימת שיצר הבמאי, הדמות שהוא משחק היא בעצם הופכת להיות הוא עצמו בעת תהליך ביצוע התפקיד, והטעות של השחקן שמשחק את אותה דמות דמיונית מסוימת, היא במחשבה שהדמות שהוא משחק היא לא הוא, אבל ההתנהגות של השחקן לאותה דמות דמיונית שהוא מגלם היא שלו, ולכן הוא משתנה ומאמץ לעצמו את אותה הדמות, מה שאינו בריא.
שחקן המשחק דמות מסוימת גורם לעצמו לקונפליקט, ניגוד תודעתי.
למה? כיוון ששחקן המשחק דמות מסוימת, מתנתק מזהותו ומהמציאות האמתית.
תדמית השחקן זו דמות דמיונית, שהשחקן בחר ויצר לעצמו בדמיונו, שאינה משקפת את מי שהוא באמת.
שחקן שמחליט לבנות את הקריירה שלו ולשחק, רצוי שידע שחלק מחייו הוא נמצא במצב שבו הוא מדמיין דמויות מסוימות שנמצאות במציאות דמיונית ולכן הוא מתנהל כסהרורי.
אם השחקן היה מבין מהי זהותו האמתית, הוא לא היה במודע מתנתק ממנה, כיוון שכול ניתוק מהאני העצמי, מהזהות ומהמציאות האמתית תגרום לסבל ויכול אף לפגוע בבריאות.
שחקן זקוק למשחק, כיוון שהמשחק בעיקרון בשבילו הוא אמצעי טקסי לפולחן רגשי, והפולחן הרגשי הוא האמצעי בשביל השחקן, וזאת כדי ליהנות מהמשחק, והצורך ליהנות מהמשחק נובע מצורך הישרדותי שלו, כדי שלא לשקוע לתוך אותם רגשות שליליים ובהרגשה רעה פנימית, כי קשה לשחקן עצמו להתמודד עם הפחדים והחרדות ושאר הרגשות השליליים והבלבול איתם הוא חי, וגם עם המציאות היום יומית הקשה, ולכן המשחק מאפשר לשחקן להתחבר לדמות דמיונית ולמציאות דמיונית, מה שמאפשר לו להדחיק רגשות ולהתנתק מעצמו ומהמציאות ולברוח, כי שם במציאות הדמיונית קל לו יותר להתנהל.
המשחק מקנה לשחקן, בעת מילוי תפקידו, את הדמות הדמיונית אותה הוא מגלם, במציאות הדמיונית שבה הוא נמצא, הסדר התודעתי בעת המשחק שלו בסרט, בעולם הדמיון שהוא נמצא שם הדברים ברורים לו יותר. הדמות הדמיונית מוגדרת על-ידי הבמאי, המציאות הדמיונית מוגדרת על-ידי הבמאי, וגם מבחינה רגשית במשחק עצמו יש מעיין סדר רגשי, ולכן הכול ברור וידוע לשחקן, ולכן קל יותר לשחקן במציאות הדמיונית, כי שם יש לו את הסדר התודעתי שהכתיבו לו ושקל לו להתנהל בו בניגוד לחיים שהסדר אינו ברור לנו, אבל זו אשליה.
ברמת המודעות של האנושות כיום, אנחנו חיים בין שני מצבים רגשיים, בין הרגשות החיוביים שגורמים לנו להרגיש טוב איתם כמו: אהבה, אושר, שמחה, צחוק, הנאה, יצר מיני ועוד, לבין הרגשות השליליים שגורמים לנו להרגיש רע איתם כמו: פחד, חרדה, דיכאון, כעס, לחץ, עצב, צער ועוד, ועם הנדנדה הרגשית, הזיגזג הרגשי, שנע בין הרגש הטוב לבין הרגש הרע שבנו אנחנו חיים.
אבל ישנו מצב נוסף, אפשרות אחרת, והוא לא לייצר ולהפעיל את הרגשות הפנימיים שבנו בכלל, לא את הרגשות החיוביים שגורמים לנו להרגיש טוב, ולא את הרגשות השליליים שגורמים לנו להרגיש רע, וזה הרוגע הפנימי, זה האיזון, זו השפיות, כלומר לא לחיות על-פי אמוציות אלא על-פי רציונליות.
רוגע פנימי זה מחבר אותנו לזהותנו האמתית, ואז היכולת שלנו לפרש את המציאות האמתית שבה אנחנו נמצאים וחיים נעשית באופן ברור יותר, שפוי יותר.
הרוגע הפנימי, ההתחברות למי שאנחנו באמת, והיכולת שלנו לפרש את המציאות שבה אנחנו נמצאים וחיים, מאפשרים לנו את הבריאות, כאשר מבינים ומגיעים לשלב התפתחותי מתקדם זה, לא רוצים להתנתק ממי שאנחנו באמת ומהמציאות, ומהבריאות התקינה שנובעת מכך, גם לא כשחקן.
מסקנה: הדמות הדמיונית שהשחקן משחק הופכת להיות הזהות של השחקן בעת המשחק.
סיכום: שחקן, משחק, אלו הם שתי מילים שמשקפות מבחינה תודעתית מצב של דמיון. דמיון זו אינה המציאות האמתית.
המסר במאמר: שחקן בעת מילוי תפקיד והדמות שאותה הוא מגלם, מנתקת אותו מזהותו ומהמציאות האמתית, וזהו מצב של קונפליקט והוא אינו בריא לגוף הפיזי האנושי.