עמרי בר אדם נזקק להגותו של ישעהו ליבוביץ להסברת אלימות אנשי הימין הקיצוני שהתקיפו פיסית אנשי שמאל מפגינים. הוא נאחז בציטטה לאמור: "הולך ומתגבש כאן עם חדש, סינתטי, ללא תוכן מקורי ספציפי - עם שיחודו הלאומי אינו אלא מסגרתו המדינית: לא העם היהודי הבונה מדינה לעצמו, אלא מדינה היוצרת עם לעצמה... בהעדר תכנים רעיוניים ונפשיים אחרים מתלכד העם הזה סביב לדגל, לצבא, לעוצמה המדינית, לגבורת המלחמה והכיבוש - הערכים הפשיסטים".
אולם ליבוביץ עצמו היה פרדוכס על שתים (כתיאורו של יוסף אגסי) באשר מחד ראה במדינה מסגרת פוליטית ניטראלית חסרת יעדים (גם סוציאל דמוקרטיים), ומאידך הצדיק את קיומה בהיותה המסגרת הפוליטית של העם היהודי על תכניו ההיסטוריים, מה שמחד לא התממש, מה גם שהוא עצמו היה ער לכך שהיהדות טרם הבשילה להקים את המוסדות הפוליטיים הנדרשים של המדינה.
