3.7 מיליאר שקל בשנה עולים שירותי הדת הכוללים: חברת קדישא, הרבנות הראשית, מערך הגיור, רבני השכונות, שיעורי תורה מקוואות ו"מסעי התעוררות" כמו גם מנהלת הזהות היהודית.
בצדק מצביע הכותב כי הציבור החרדי אינו נזקק לשירותים אלו באשר יש לו את רבניו הוא. לא בטוח שערן ברוך, מנכ"ל הישיבה החילונית בינה (אם זו מסגרת חיונית מדוע זו ישיבה, ואם זו ישיבה מדוע זו גם מסגרת חילונית?) צודק בטענה ש"גם רוב הציבור הדתי לאומי יודע למצוא לעצמו רב המקובל עליו כדי שיחתן את הבת ולא יזדקק לרב דרך ממסד השנוא (גם על הרוב הציבור הדתי לאומי) של הרבנות הראשית".
טענת הכותב שהרוב התקציב הזה מיועד לציבור החילוני שאין לו צורך בכך. לכך הוא מחבר את הטענה שכיהודי שחשוב לו שאלת הזהות היהודית ש"היא שאלת גבולות המדינה, היא שאלת יחסי כלכלה חברה, היא שאלת יחסינו אל היהודים בתפוצות ואפילו שאלת יחסינו עם שכנינו הערבים". ואת הטענה זו הוא מסיים בטענה ש"היהדות היא הפנים שלנו במראה והדימוי שלנו כישראלים מול העולם כולו".
לכל ראוי להעיר הערות הבאות: א. לא מספיק להפריד בין המיסוד הדתי לזה המדינתי. הפרדה זו קיימת במודל הצרפתי והאמריקני של הדמוקרטיה המערבית. ניתן גם ללכת לפי המודל הגרמני המאפשר לרוצים בכך, לממן שרותי דת מסוימת. ב. אולם לא רק את המיסוד של הדת יש להפריד מהמדינה אלא את הדת מהלאום. ישראלי אינו שם אחר ליהודי וגם כיום יש ישראלים פטריוטים שאינם יהודים. ג. כל עוד החילונים לא ישתחררו מתפיסת הזהות של הדת כתפיסה לאומית, לא ניתן לקיים דמוקרטיה ללאום אזרחי בעלת רובד ציבורי חילוני.
