גם בלי להתייחס לדיבורים על כך שבמרתפי הבתים של טייבה יש כנראה יותר כלי נשק מאשר בשתי חטיבות חי"ר סדירות של צה"ל, הנה שביעות הרצון של רבים מאיתנו, נוכח סירטוני האימה של דאעש, על שאנחנו נמצאים בארץ ולא בצרפת או באנגליה, מזכירה לי את החיוך המאושר והזחוח של מי שחולף בחדווה ביום אביבי על פני חלונות הקומה העשרים, בעודו נופל ממגדלי עזריאלי.
כי נכון שרמת הגולן היא לא עזה ולא ויטנאם ובשטח מישורי שהוא לא בנוי ולא מיוער, ללוחמי גרילה אין שום סיכוי שהוא מול צבא מודרני, אבל בואו לא נשכח שבישראל, בתוך מדינת ישראל, חיים בינינו שני מיליון מוסלמים, וגם אם 99% אחוז מהם הם טובים וחמודים והתאשכנזו וכל זה, זה עדיין אומר 20,000 לוחמים של דאעש בתוך ערינו, על מדרכותינו, יחד עמנו ועם נשינו ועם ילדי הגן, ואני באמת חושב שכשזה יתחיל תקופת האוטובוסים המתפוצצים של פעם תיראה לנו חד-משמעית כמו פיקניק.
אחוז אחד. אחוז אחד זה 20,000 אנשי דאעש חמושים, לא ברמת הגולן ולא בטלוויזיה אלא ברחובות שלנו ובשווקים ובאוטובוסים ובקניונים ועל המדרכות שלנו. 20,000 אנשי דאעש. חמושים. עם כל המוטיבציה של השאריעה, כאן. ברחובותינו. גם אם 99% מערביי ישראל היו נותנים את יד ימינם כדי שלא יקרה. דאעש. כאן. כן. מישהו רואה איזה נס שימנע את זה? וממש כדאי שכולנו נפנים את זה, לגמרי, וניערך בהתאם.
