מה ניתן ללמוד מיומני השרים?

וכך כותב בסוק: "אחד הנתונים הבולטים בלו"ז שפרסם לפיד הוא כי ב-286 ימי כהונתו כשר אוצר ב-2013, הוא קיים יותר מ-100 פגישות עם לפחות 45 עיתונאים שונים. אגב, אם נגידת בנק ישראל, קרנית פלוג, נפגש רק 13 פעמים, ואף לא פעם אחת עם הוועדה המוניטרית של בנק ישראל, הגוף הכלכלי הבכיר בבנק". כן כותב בסוק ש"לפיד מקדיש זמן רב מאוד לנושאי המפלגה, שהיא סוד כוחו הפוליטי". מהי המסקנה? שבשיטת הבחירות הנהוגה, שר מעצם היותו מנהיג פוליטי צריך לדאוג לעורף הפוליטי שלו, אם תרצו- לישבנו. אין הוא יכול להקדיש את כל זמנו לעבודתו המניסטריאלית כי זה עלול לעלות לו בכיסאו. בשיטה שבה מקומו מובטח באשר הוא רק מזכיר הממשלה לעיניים מסוימים, כמו בשיטת המשטר הנשיאותית האמריקנית, לא יכול להיות מצב שכזה. מצד שני יש גם מספיק סיבות להתנגד לשיטה זו, ובראש וראשונה כי אין לנו חוקה ותרבות פוליטית דמוקרטית שגם הופנמה על-ידי הציבור.