החל משנת 2002 אין צורך עוד להקים טריבונל ייחודי לפשעי מלחמה ספציפים, ואין כבר צורך בהחלטה מיוחדת על-מנת להעניש פושעים אלו בעתיד. בית הדין הבינ"ל בהאג קם מכוח אמנת רומא משנת 1998, אשר נחתמה על-ידי 120 מדינות. לבית הדין בהאג סמכות להעמיד לדין גם אנשים פרטיים. סמכותו של בית הדין הבינ"ל בהאג היא מכאן ואילך ולא רטרואקטיבית. אם הנאשם כבר נשפט במדינתו הוא לא ישפט בביה"ד הבינ"ל בהאג.
ישראל וביה"ד הבינ"ל בהאג
ישראל נמנעה מלאשרר את האמנה (הגם שחתמה עליה) וזאת מחשש לפוליטיזציה של הדיונים שם. הגם שישראל כמדינה אינה כפופה לביה"ד זה, פרטים בה כן כפופים לביה"ד בהאג מכוח הכלל ולפיו אזרחי מדינות שנפגעו מפעולות של יחידים ישראלים יכולים להגיש תביעות כנגד ישראלים בביה"ד בהאג. ההתנחלות ביש"ע כמו גם סיפוח הגולן מהווים מבחינת ביה"ד הבינ"ל בהאג פשע מלחמה. עד עצם היום הזה הוגשו כתבי תביעה כנגד אריאל שרון והאלוף במיל. עמוס ירון על חלקם במלחמת לבנון הראשונה, כמו גם כנגד דורון אלמוג, כנגד אבי דיכטר וכנגד משה (בוגי) יעלון. הגם שמילוי תפקיד פעיל בממשלה מקנה חסינות מפני העמדה לדין בביה"ד הבינ"ל בהאג, במקרים של רואנדה ויגוסלביה בוטלה החסינות.
|
היסטורית שפיטת פשעי מלחמה
|
|
במשפטי נירנברג הוגשו כנגד הנאשמים, בין היתר, כתבי אישום בגין מעורבותם בפשעי מלחמה (בנוסף לכתבי אישום בגין פשעים נגד האנושות ובגין פשעים נגד השלום). 12 מן הנאשמים נידונו למוות. יתר הנאשמים נדונו לתקופות מאסר ארוכות. במשפטי נירנברג נקבע הכלל ולפיו פשעי מלחמה אינם באחריות המדינה בלבד, אלא גם באחריות האנשים שמבצעים אותם, כמו גם הכלל ולפיו ניתן להעמיד לדין נאשמים בגין פשעי מלחמה גם רטרואקטיבית.
תקדים חשוב נוסף שנקבע במשפטי נרנברג הוא אפשרות הגדרת ארגון כפלילי, ומכאן: הגדרה של השתייכות אליו כעילה להאשמת פרטים.
טריבונלים מיוחדים
עד לשנת 2002 היה צורך בהקמת טריבונל מיוחד לצורך העמדה לדין בגין פשעי מלחמה. הטריבונל ששפט את פושעי המלחמה הנאצים במשפטי נירנברג מהווה דוגמא לכך: בתום מלחמת העולם השנייה באוקיאנוס השקט הוקם בית הדין הבינ"ל הצבאי למזרח הרחוק. כן הוקמו טריבונלים מיוחדים בעקבות רצח העם ברואנדה ובעקבות מלחמת בוסניה.
סמכות השיפוט הטריטוריאלית
למדינות אשר אזרחיהן נפגעו מפשעי מלחמה סמכות שיפוט על פושעי מלחמה. בישראל, סמכות שיפוט זו באה לידי ביטוי בחוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם, התש"י-1950. מכוח חוק זה נגזר ב 15 בדצמבר 1961 עונש מוות על הפושע הנאצי אייכמן.
|
עבירה על דיני המלחמה כפשע מלחמה
|
|
גם עבירה על דיני המלחמה מהווה פשע מלחמה. המשפט הבינ"ל מסדיר יחסים בין מדינות באמצעות אמנות ומנהגים וקובע את גבולות המותר והאסור. דיני המלחמה חלים גם על מדינות אשר אינן מכירות בדינים אלו. דיני המלחמה דנים בשאלות הבאות:
- אימתי מותר למדינה לעשות שימוש בכוח: שימוש בכוח מותר רק למטרות של הגנה עצמית (וזאת מכוח ס' 2(4) לאמנת האו"ם). גם מועצת הביטחון של האו"ם, וזאת מכוח הפרק השביעי של מגילת האו"ם, רשאית להורות על נקיטת צעדים צבאיים כנגד מדינה אשר מפרה את השלום העולמי. דוגמאות: פלישת ארה"ב לעירק ב-1991 בוצעה מכוח הפרק השביעי למגילת האו"ם, וכך גם הפצצות נאט"ו את סרביה ב-1999. מכוח סעיף 51 למגילת האו"ם מדינות יכולות להגן על עצמן גם בהגנה עצמית קולקטיבית.
- מהן המטרות שמותר לתקוף ואילו מטרות חסינות מפני תקיפה
- אילו כלי נשק הם חוקיים ובאלו אסור לעשות שימוש
- כיצד יש להתייחס ללוחמי אויב
- מה החובות והזכויות של אזרחים בשטח כבוש
דיני המלחמה מתווים שני עקרונות מהותיים: האחד, עיקרון האבחנה – יש להבחין בין אזרחים לבין לוחמים, יש להבין בין מתקנים צבאיים לבין מתקנים אזרחיים. השני: עיקרון המידתיות – גם פגיעה של ביעד לגיטימי אינה לגיטימית אם תוביל לפגיעה לא מידתית ביעדים לא-לגיטימיים: מכוח עיקרון זה נגזר איסור השימוש בפצצות מצרר או בפלאשטים. עם זאת, מדינה רשאית להילחם כדי לנצח ובזמן המלחמה לא נדרש ממנה לנקוט רק צעדים מידתיים. הגם שיש להימנע ככל האפשר מפגיעה באוכלוסיה אזרחית, אם הצבא משתמש במטרות אזרחיות כמטרות צבאיות, אז אותן מטרות אזרחיות הופכות למטרות צבאיות.
דיני המלחמה מתווים כללים לגבי לוחמים:
- איסור ללבוש מדים של הצד השני.
- חובה לשאת נשק גלוי ו/או סימן אשר יזהה את הלוחמים כלוחמים.
- לוחמים נחשבים כמטרה צבאית אך אם הם נכנעים הם יחשבו כשבויי מלחמה.
- עיתונאים הנלווים ללוחמים יהנו מהגנת המשפט הבינ"ל כמו שבויי מלחמה.
|
|