ההגנה החוקתית על האוטונומיה האישית
|
|
ההכרה בזכותו של אדם לאוטונומיה היא רכיב בסיסי בשיטת המשפט שלנו, כשיטת משפט של מדינה דמוקרטית 4. זכותו של אדם לאוטונומיה אישית נגזרת מן הזכות לכבוד שב חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ב בג"צ 7357/95 ברקי פטה המפריס (ישראל) נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 769 קובע הנשיא ברק כי אחד מן הביטויים של הזכות לכבוד הוא "...חופש הבחירה של כל אדם כיצור חופשי", וכי בכך משתקפת התפיסה לפיה "כל אדם... הוא עולם בפני עצמו, ומטרה בפני עצמה".
ב בג"צ 7357/95 ברקי פטה המפריס (ישראל) נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 769 קבע הנשיא (כתוארו אז) שמגר כי: "כבוד האדם משתקף, בין היתר ביכולתו של יצור אנוש בתור שכזה לגבש את אישיותו באופן חופשי, כרצונו, לבטא את שאיפותיו ולבחור בדרכים להגשמתן, לבחור בחירותיו הרצוניות, לא להיות משועבד לכפייה שרירותית, לזכות ליחס הוגן מצד כל רשות ומצד כל פרט אחר, ליהנות מן השוויון אשר בין בני אנוש...".
ב ע"א 294/91 חברה קדישא גחש"א "קהילת נ' ליונל אריה, פ"ד מו(2), 464 נדונה האוטונומיה האישית של הנפטר כחלק מערך 'כבוד המת', וזאת במסגרת הדיון בחובתה של 'חברה קדישא' לכבד את רצונו (אשר הובע טרם פטירתו) של הנפטר באשר לאופן הכיתוב על מצבתו.
הזכות לאוטונומיה היא "זכות מסגרת" 5, אשר ממנה נגזרות זכויות ספציפיות רבות, כגון זכותו של אדם לבחור את שם משפחתו, זכותו של אדם כי לא ימונה לו אופוטרופוס 6, זכותו לחופש תנועה 7, ועוד. במשפט המשווה הזכות לאוטונומיה אישית נגזרת מן הזכות לפרטיות, והיא קרויה גם "הזכות להיעזב במנוחה". בפרשת Roe v. Wade הוכרה זכותה של אישה להפיל את עוברה, כנגזרת של 'הזכות להיעזב במנוחה'.
|
הגנת המשפט המנהלי על האוטונומיה האישית
|
|
עיקרון חוקיות המנהל קובע כי בעוד שעל הרשות נאסר לעשות הכל, אלא אם כן החוק מתיר לה מעשה זה במפורש, הרי שלפרט מותר לעשות הכל, אלא אם כן החוק אוסר זאת עליו מפורשות. בכך מגן עיקרון זה על האוטונומיה האישית של הפרט.
מכוח עיקרון זה נפסק ב בג"צ 1/49 בז'רנו נ' שר המשטרה, פ"ד ב (1) 80 כי כל עוד החוק לא אסר על אנשים לעסוק במלאכה או במשלח יד, אסור לפקיד הרשות השלטונית לאסור זאת עליהם. ב בג"צ 144/50 שייב נ' שר הביטחון, פ"ד ה 399 נפסק ברוח זו, כי כל עוד אין חוק האוסר לשלול רשיון הוראה של מורה מטעמים אידיאולוגים, אין לשר הביטחון סמכות לעשות כן.
ב בג"צ 5100/94 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נג (4) 817 נפסק כי אין לענות נחקרים בחקירות מכוח פקודת הפרוצדורה הפלילית, 1944, שכן פקודה זו מאפשרת לחקור, אך לא לענות, ומכוח עיקרון חוקיות המנהל מה שלא הותר מפורשות בחוק לרשות, נאסר עליה. אין לפגוע בזכות מזכויות הפרט ללא הוראה מפורשת בחוק. מכוח עיקרון חוקיות המנהל נפסק גם ב ע"פ 40/58 היועמ"ש נ' זיאד, פ"ד יב 1358 כי לשוטר אין סמכות להורות לאסיר לנקות את תאו, בהיעדר הוראה מפורשת בחוק.
ברוח הגנת המשפט המנהלי על ערך האוטונומיה האישית קבע חשין ב בג"צ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר- אגף המכס והמע"מ ואח', פ"ד נב(1) 289 כי:
"מעבר לאותן חובות מפורשות של לא-תעשה ושל עשה, אין היחיד חב כל חובה משפטית לשלטון, ולדעתי אין זה ראוי כי נחוב אותו בחובות נוספות. עומדת לו ליחיד זכותו לעשות כחפצו, והרי בשלו הוא עושה. וזכותו זו של היחיד, זכות מן המעלה הנעלה ביותר היא: זכות החופש וההיתר שמעלתה מעלת-חוק היא (או מעלת חוק-יסוד)".
|
הגנת המשפט הפלילי על ערך האוטונומיה האישית
|
|
המשפט הפלילי מגן על הזכות לאוטונומיה אישית בשני אופנים: א. קובע כי פגיעה באוטונומיה האישית של הפרט מהווה עבירה. ב. אוסר, באמצעות עיקרון החוקיות, התערבות יתר של הרשות השלטונית בפרט, וזאת באמצעות הגבלת המעשים אשר נחשבים עבירה אך ורק לאותם תחומים אשר יש בהם משום פגיעה בזולת. מעשה אשר נחשב כלא מוסרי אך אינו טומן בחובו פגיעה בזולת, לא ייחשב כעבירה על החוק.
המשפט הפלילי ביסודו נועד להגן על ערכים אשר חשובים לחברה, וזאת להבדיל מן המשפט האזרחי אשר מגן על ערכים אשר חשובים לפרט, למסחר וכדומה (וזאת בנוסף להגנתו על ערכים החשובים לחברה בכללותה).
שורה ארוכה של עבירות ב חוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין") מגינות על האוטונומיה האישית של הפרט. כך לדוגמא עבירת הגניבה שבסעיף 383 לחוק העונשין קובעת כי "אדם גונב דבר אם הוא נוטל ונושא דבר הניתן להיגנב בלי הסכמת הבעל, וזאת ללמדנו כי אי-ההסכמה יוצרת את העבירה, ועל כן העבירה מגינה על האוטונומיה האישית של הפרט ברכושו. עבירת התקיפה שבסעיף 378 לחוק העונשין קובעת כי "המכה אדם, נוגע בו, דוחפו או מפעיל על גופו כוח בדרך אחרת, במישרין או בעקיפין, בלא הסכמתו או בהסכמתו שהושגה בתרמית - הרי זו תקיפה", ללמדנו כי אי-הסכמת האדם כי יגעו בו – היא זו אשר מקימה את עבירת התקיפה.
ברוח דומה עבירת האינוס שבסעיף 345 לחוק העונשין קובעת כי "הבועל אישה שלא בהסכמתה החופשית..." מבצע עבירה של אינוס, ללמדנו כי אי-הסכמת האישה היא אשר מכוננת את העבירה.
בכל העבירות שלעיל, נטילת רכוש או נגיעה באדם בניגוד לרצונו, היא אשר מכוננת את העבירה כאשר הערך המוגן הינו ערך האוטונומיה האישית.
כשם ש עיקרון חוקיות המנהל במשפט הציבורי מגן על הפרט מפני כפייה שלטונית, כך עבירת ה סחיטה בכוח שבסעיף 427 לחוק העונשין מגינה על הפרט מפני כפייה מצד פרט אחר. עבירה זו קובעת כי: "(א) המשתמש שלא כדין בכוח כדי להניע אדם לעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו, דינו - מאסר שבע שנים; הביא השימוש בכוח לידי עשיית המעשה או המחדל, דינו - מאסר תשע שנים.
הטלת סנקציה פלילית על פגיעה באוטונומיה האישית של הפרט מהווה פן אחד של הגנה על ערך האוטונומיה האישית בדיני העונשין.
הפן השני של הגנת המשפט הפלילי על האוטונומיה האישית מצוי בצמצום עד למינימום של עבירות המחדל. "מחדל", מכוח סעיף 18(ג) לחוק העונשין מהווה "הימנעות מעשייה שהיא חובה לפי כל דין או חוזה". מקום בו ערך מוגן אחר עומד מנגד (לדוגמא: ערך הצלת הזולת) מטיל החוק חובה על אדם לעשות מעשה (ראה לדוגמא: חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח - 1998) וזאת להבדיל מעבירות המעשה אשר אוסרות על אדם לעשות מעשה. בעוד שבעבירת המעשה יש משום פגיעה מזערית בחופש של הפרט (שכן כנגד האיסור לעשות מעשה מסוים ישנו היתר לעשות אינספור מעשים אשר לא נאסרו), הרי שבעבירת המחדל יש משום פגיעה קשה בחירות הפרט שכן הוא מצווה לעשות מעשה. היטיב לבטא זאת חשין ב ע"פ 3417/99 הר-שפי נ' מ"י, תק-על 2001(1) 904, 908 שם קבע כי:
למותר לומר - והכל יודעים זאת - כי חובות עשה מעטות הן במספרן ממספרן של חובות הלא-תעשה. ולא בכדי כך. ניתן דעתנו לדבר, שחובות הלא-תעשה מכבידות על היחיד - על דרך העיקרון - פחות מחובות העשה, קרי: חובות הלא-תעשה פולשות אל תחום חופשו של היחיד פחות מאשר חובות עשה. לשון אחר: ברוח הדמוקרטיה הליברלית וזכויות הפרט - אך גם אחרת - קל יותר להטיל על היחיד חובות לא -תעשה מאשר חובות עשה.
האוטונומיה האישית של הפרט מוגנת גם בערך היסוד של המשפט הפלילי, הוא עיקרון החוקיות המעוגן בסעיף 1 לחוק העונשין ולפיו "אין עבירה ואין עונש עליה אלא אם כן נקבעו בחוק או על פיו", או במילים אחרות: לפרט מותר לעשות הכל אלא אם כן הדבר נאסר עליו בחוק.
|
אוטונומיה אישית במשפט האזרחי
|
|
נהוג לראות בדיני החוזים כלי למימוש האוטונומיה האישית של צדדים לחוזה, ועל כן מדברים על חופש החוזים אשר מעוגן בסעיף 24 ל חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 ולפיו "תכנו של חוזה יכול שיהיה ככל אשר הסכימו הצדדים".
עם זאת, להבדיל מבמאה ה–19 אשר בה, במסגרת "החופש המוחלט" של צדדים "לעצב את החוזה ככל העולה על רוחם", צדדים חזקים בחוזה יכלו לדרוס את זכויותהם הבסיסיות של צדדים חלשים, במאה העשרים, אשר למשפט הנוהג בה הוכנסו עקרונות סוציאלים, חופש החוזים מוגבל בידי המחוקק מקום בו אין שוויון כלכלי או אחר בין הצדדים. כך לדוגמא התקשרות של עובד בחוזה עבודה אשר שולל ממנו את שכר המינימום לא תיחשב בעיני שיטת המשפט שלנו כ"התקשרות מרצון" וחוזה זה ייפסל בידי בית הדין לעבודה אשר יורה למעביד לשלם לעובד את שכר המינימום שלו (ראו לדוגמא: ע"ע 1054/01 - אשר טוילי נ' יצחק דהרי . תק-אר 2002(2), 22 שם נפסק כי הסכמתו של מתמחה בראיית חשבון לעבוד ללא שכר אינה תקיפה היות שכוח המיקוח החוזי שלו אינו שווה ערך לכוחו של המעסיק).
גם זכות הקניין נתפסת באופן מסורתי כזכות אשר נועדה לממש את האוטונומיה האישית של הפרט. ברם, פרופ' חנוך דגן בספרו "קניין על פרשת דרכים" 9 מסייג זאת: הוא מגביל את הקניין כמממש את ערך החירות האישית אך ורק למקרים שבהם מדובר בחפצים אישיים אשר האישיות 'נקרשת' עליהם, והוא קובע כי היות שקניין נועד לממש את ערך החירות האישית הוא אינו יכול לעשות כן תוך פגיעה בחירותם של אחרים (לדוגמא, על-ידי תעסוקה פוגענית של עובדים).
|
אוטונומיה אישית בדיני המשפחה
|
|
הגם שמכוח סעיף 51 לדבר המלך במועצתו על ארץ ישראל 1947 - 1922 דיני המשפחה בישראל מושתתים על הדין האישי, אשר מטיל חובות על שני הצדדים לנישואין ועל כן מהווה פגיעה באוטונומיה האישית שלהם, הרי ששיטת המשפט שלנו פיתחה את עיקרון האוטונומיה האישית גם בתחום זה: כך לדוגמא חזקת השיתוף ברכוש נועדה להגן על האוטונומיה האישית של שני הצדדים לנישואין: הן על הצד החלש כלכלית: בהינתן שיתוף שוויוני ברכוש יוכל הצד החלש לנישואין לעזוב את הקשר כל אימת שירצה וזאת ללא חשש למחסור כלכלי, והן על הצד החזק כלכלית: דיני השיתוף ברכוש יאפשרו לו אוטונומיה ברכושו ויכולת לנהל את נכסיו כפי ראות עיניו, כאשר עם פירוק הנישואין הוא ישתף את הצד החלש בנישואין במחצית שוויו של רכושו, (וזאת מבלי לפגוע בזכותו לנהל את רכושו במהלך נישואיו כראות עיניו).
האוטונומיה האישית בדיני המשפחה באה לידי ביטוי גם בפרשת דנ"א 2401/95 - רותי נחמני נ' דניאל נחמני ו-2 אח'. פ"ד נ(4), 661 שם נפסק כי החופש שלא להיות הורה מהווה נגזרת של ערך האוטונומיה האישית:
הזכות להיות הורה היא, על-פי טיבה מהותה ומאפייניה, זכות טבעית מולדת, טבועה באדם. זוהי חירות שאין מולה חובה משפטית, לא ביחסים שבין המדינה לאזרחיה ולא ביחסים שבין בני זוג לבין עצמם. גם הזכות לאי-הורות היא חירות. זוהי זכותו של הפרט לשלוט בחייו ולתכננם. אמנם, אי-הורות כשלעצמה איננה הערך המוגן. הערך המוגן באי-הורות היא החירות, הפרטיות, הבחירה החופשית, ההגשמה העצמית והזכות לקבל הכרעות אינטימיות ללא התערבות. אלה הם ערכי יסוד מוגנים בעלי חשיבות עליונה, שנגזרת מהן החירות שלא להיות הורה בכפייה ...התוצאה הנגזרת מתפיסת הבחירה החופשית כחירות, היא, שכל אדם חופשי לבחור ולהחליט אם להיות הורה אם לאו, ושאדם הרוצה להיות הורה אינו יכול לכפות על אחר להופכו לכזה ולהפוך עצמו להורה, ושאין המדינה זכאית לכפות על אדם הורות, לא באופן ישיר ולא באמצעות בתי המשפט. לפיכך, אין מקובלת עלי עמדתם של אלה המתייחסים לזכות שלא להיות הורה כאל זכות פחותת ערך אל מול הזכות להיות הורה.
|
אוטונומיה אישית בדין הנזיקי
|
|
פגיעה באוטונומיה האישית נחשבת כראש נזק אשר נוצר בחקיקה שיפוטית: ב ע"א 2781/93 - מיאסה עלי דעקה נ' בית החולים "כרמל", חיפה, תק-על 99(3) פוצתה אישה אשר נותחה בניגוד להסכמתה בכתפה, לאחר שהסכימה אך ורק לניתוח ברגלה, בגין פגיעה באוטונומיה האישית שלה. נפסק באותה פרשה כי החובה המוטלת על רופא בסעיף 13 ל חוק זכויות החולה, התשנ"ו – 1996 לקבל את הסכמתו מדעת של החולה בטרם פעולה רפואית מהווה נגזרת של זכותו של החולה לאוטונומיה אישית.
כן הודגש באותה פרשה כי טיפול רפואי בניגוד לרצונו של אדם (וזאת להבדיל מטיפול שניתן ללא הסכמה מדעת) מהווה תקיפה מכוח פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. שורה ארוכה של פסקי דין חייבו רופאים בפיצוי מטופלים וזאת בשל פגיעה באוטונומיה האישית שלהם (לדוגמא: ע"א 3108/91 רייבי נועם ואח' נ' ד"ר קורט וייגל ואח', פ"ד מז(2), 497, וכן ע"א 612/78 סמית נעים פאר נ' ד"ר ישראל קופר ו-2 אח', פ"ד לה(1), 720), אולם הייחודי בפסק הדין דעקה הוא שעל בית החולים הושת פיצוי הגם שהניתוח בכתף היטיב עם התובעת, ללמדנו כי פגיעה באוטונומיה האישית מקימה עילת תביעה גם אם המעשה אשר נעשה בניגוד לרצון החולה הייטיב עימו. נפסק באותה פרשה כי:
"לזכותו של אדם לכבוד ולאוטונומיה יש חשיבות רבה בסיטואציה של טיפול רפואי. אכן, הטיפול הרפואי מצוי בגרעין הקשה של זכותו של כל אדם לשלוט בחייו. עשויה להיות לו השפעה ישירה, ולא פעם בלתי הפיכה, הן על אורך חייו והן על איכות חייו. בהתאם לכך, נגזרה מזכותו של אדם לאוטונומיה זכותו לקבל מידע על טיפול רפואי אותו קיבל בבית חולים (ראו רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה עין כרם נ' גלעד, פ"ד מט(525 ,516 (2)".)
|
חקיקה המנוגדת לעיקרון האוטונומיה האישית
|
|
הגם שהדמוקרטיה הליברלית המערבית רואה באוטונומיה האישית עקרון-על וערך יסוד אשר מתוכו נגזרים עקרונות ספציפיים אשר חלים בכל תחומי המשפט (החוזי, הפלילי, הנזיקי וכדומה), קבוצות אוכלוסיה מסוימות מודרות מן הזכות לאוטונומיה אישית.
לרוב מדובר בקבוצות אשר נעדרות כוח כלכלי, משאבים או כישורים להיאבק על חלקן ב'עוגת הזכויות', או שמכוח הסטראוטיפים השליליים כלפי הפרטים אשר משתייכים אליהן, נשללת מפרטים אלו הזכות לאוטונומיה אישית. כך לדוגמה מכוח חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 מקום בו מובאות בפני פסיכיאטר מחוזי "ראיות לכאורה" כי אדם הינו "חולה נפש" ו"עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי מיידי", לפסיכיאטר זה (או למי מטעמו) הסמכות להורות על בדיקה נפשית כפויה של אותו אדם במוסד פסיכיאטרי וכן על אישפוזו הכפוי.
אישפוז כפוי זה כולל פגיעה מרחיקת לכת בזכות האדם על גופו ועל חייו, או כפי שהגדיר זאת חשין ב בש"פ 92/00 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נד(4) 240: "אישפוזו הכפוי של אדם אין בו אך שלילת חירות וחופש - זכות -יסוד שחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הכיר בה בסעיף 5 בו; יש בו פגיעה בנימים העדינים ביותר בנפשו ובכבודו של אדם, הרחק אל-מעבר להגבלת החירות כשהיא לעצמה. ...אין חולק על כך, שכאשר מאשפזים אדם נגד רצונו בבית חולים לחולי נפש, מגבילים באורח חמור ביותר את חירותו, ושוללים ממנו שורה ארוכה של זכויות: הזכות לנוע באורח חופשי ממקום למקום, הזכות לחיות בקרב בני משפחתו, הזכות לקשור קשרים חברתיים עם אנשים כרצונו, הזכות לשמור על ד' אמות של פרטיות ועוד".
חוק הסעד (טיפול במפגרים), תשכ"ט-1969 מקנה לוועדות אבחון ופקידי סעד סמכות מרחיקת לכת על גופם, אורחות חייהם וחירותם של אנשים אשר נחשבים (או שיש יסוד להניח כי הינם) מפגרים. סעיף 6 לחוק זה מקנה לועדות אבחון כוח לזמן את המפגר לבדיקה כפויה, רפואית ושכלית, ולחייב את האנשים בסביבתו של האדם אשר נחשד כמפגר להשיב על שאלות אשר נוגעות לאדם זה. סעיף 7 לחוק זה מקנה לוועדת אבחון כוח לשים אדם אשר אובחן כמפגר במוסד למפגרים בניגוד לרצונו ולהסכמתו.
הדמוקרטיה הליברלית אשר מעלה על נס את החירות האישית בעיקר בהקשר של פעילות כלכלית (גם כזו אשר באה על חשבון זכויות של מגזרים אחרים, לדוגמא, זכויות העובדים), מתעלמת מזכויותיהם של מגזרים 'מודרים' לאוטונומיה אישית, מתוך מחשבה כי מדובר ב"אחרים". ברם, הניסיון ההיסטורי מלמד כי גם הגדרות אשר נחזות להיות אובייקטיביות, כגון הגדרות של פיגור שכלי או של מחלות נפש, הינן תלויות תרבות ותלויות נורמות - חברתיות: כך לדוגמא בראשית המאה העשרים אובחנו בסיטונאות אזרחים עניים ומהגרים אשר לא שלטו ברזי התרבות השלטת כ"מפגרים" (ראו לעניין זה סטיבן ג'יי גולד "אין מידה לאדם" דביר – 1992). באופן דומה גם ההגדרה הפסיכיאטרית של מחלות נפש שונתה לאורך השנים לאורן של נורמות חברתיות (ראו בין השאר: ג'אפרי מוסאייף מייסון, בגנות הפסיכותרפיה, מחברות לספרות, 1992).
גם חוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960 מקנה לפקידי סעד סמכויות מרחיקות לכת בעניין גופם, אורחות חייהם וחירותם של קטינים: סעיף 3(1) לחוק זה מאפשר לפקיד סעד להורות כל הוראה שהיא הדרושה לטיפול בקטין נזקק "להשגחה עליו כולל לימודיו, חינוכו ושיקומו הנפשי", וסעיף 3(4) לחוק זה מקנה לפקיד סעד להורות על נעילת הקטין במעון נעול.
סעיף 3ב לחוק הנוער מאפשר לבית המשפט לכפות על קטין בדיקה נפשית בניגוד להסכמתו, וסעיף 3ג מאפשר לכפות בדיקה זו בתנאי אישפוז בכפייה בתנאים מסוימים. סעיף 3ד לחוק מאפשר לבית המשפט לכפות על קטין טיפול נפשי וסעיף 3ה לחוק מאפשר לבית המשפט להורות כי הטיפול הכפוי ייעשה במסגרת של אישפוז כפוי.
|
1. ראו לעניין זה חיים שיין, הפילוסופיה של המשפט – עיון ישראל, שערי משפט (2008), בעמ' 100 (להלן: "שיין").
2. שם, בעמ' 101.
3. שם, בעמ' 103.
4. ראו ר. גביזון, "עשרים שנה להלכת ירדור - הזכות להיבחר ולקחי ההיסטוריה" גבורות לשמעון אגרנט 151 (התשמ"ז-1987).
5. ראו ברק, פרשנות במשפט - פרשנות חוקתית (ירושלים, 1994), בעמודים 358-357.
6. בג"צ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, פ"ד מז(770) ,749.
7. ראו ע"א 1233/94 כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה, דינים עליון מב ' 264, בפיסקאות 4 ו-5 לפסק דינה של השופטת שטרסברג-כהן.
8. בבג"צ 5016/96 חורב נ' שר התחבורה, דינים עליון נא' 414.
9. חנוך דגן קניין על פרשת דרכים, רמות, אוניברסיטת תל אביב (2005).
|
|